"פוקד עוון אבות על בנים"

בפסוק זה עסקנו גם בגיליוננו לפרשת יתרו תש"ו, ושם הבאנו בעיקר את הפרשנים הקדמונים רש"י, ראב"ע ועוד.

הפעם הבאנו בשאלה אחת רק את דעותיהם של חז"ל במדרשיהם, ובשאלה אחרת תפישה מיוחדת של פסוקנו, אשר נתחבבה ביחוד על פרשני המאה הי"ח, רמבמ"ן, ויזל והמאה הי"ט כמו שד"ל. נוסיף בזה עוד קטע מתוך מאמרו הגדול והמלא ענין של י.ש. רגיו, אשר כמוהו כהרבה מאמרים ופירושים כבדי משקל שנתפסו במכתבי העתים של המאה ה-19, קשה לקורא וללומד להגיע אליהם, כי פרט לספריות גדולות ומדעיות אין למצאם.

.... מן הטעמים האלה ראיתי לנטות אל דרך אחרת בפירוש הפסוק הזה, ואחשוב כי על כל פנים הבנים עצמם הם החוטאים, ולכן בצדק יפקוד האל עליהם העונות שעשו הם עצמם, אכן קרא לעונם בשם עון אבות לפי שהכתוב מדבר בעון שלמדו הבנים מאבותיהם, כדרך שכתב ידידי החכם מוהר"ר שד"ל נ"י בספרו אוהב גר דף י"ט, ובאמת זה אחד מדרכי הלשון להסמיך שם אחד לשם אחר לא בלבד בבחינת יחס הקנין אלא גם רק בעבור דמיון שיש בדבר, כמו שנקראו האניות שעשה המלך יהושפט בעציון גבר ללכת אופירה בשם אניות תרשיש (מ"א כ"ב מ"ח) אעפ"י שלא נעשו בתרשיש, גם לא היתה תעודתם ללכת לתרשיש, כמו שחשב מי שכתב כן בד"ה ב' כ' ל"ו (עיין מה שכתבתי על זה בבה"ע תק"ן דף ז'), אלא רק היו בנויות על תבנית האניות שהיו רגילין אנשי תרשיש לעשות, וכמו שנקרא הצרי היותר משובח בשם צרי גלעד אע"פ שלא בא מגלעד דוקא, וכן גפן סדום (דברים ל"ב ל"ב), בשר חמורים (יחזקאל כ"ג כ'), הררי אל (תהלים ל"ו ז') ודומיהם, כולם על הדמיון, וכן הדבר נוהג אף בלשונות העמים שאומרים על כוונה זו: שפאנישעס בראד, ענגלישער גארטען, פינדארישע אדע, פראנצאזישע קראנקהייט וכדומה, אף כאן עון אבות יתורגם: פאטערליכיג זינדע, ופירושו עון שעשו הבנים בעבור שלמדו כן מאבותיהם, ותפש הכתוב זה הענין הפרטי בעבור שיש בו חדוש, כי אף רשע בן רשע שיש לו קצת התנצלות על רשעו באמרו כי נטה אל דרך רעה יען ראה בילדותו יום יום התועבות שעשו אבותינו יעונש מאת שופט צדק, כ"ש רשע בן צדיק.
והנה לפי פירוש זה יובן למה זכר הכתוב בני בנים עד הדור הרביעי ולא יותר, מה שלא עשה כן בשכר הצדיקים שהזכיר גם האלפים, כי היתה הכוונה לומר שאף האבות ראויים לעונש על חטאות בניהם, בעבור שמהם ראו וכן עשו, ובנוהג שבעולם יחיה האב שנים או שלשה דורות, ובזרות יראה לפעמים גם בני רבעים, אך לא יותר, לכן הזכיר הכתוב על שלשים ועל רבעים כאומר שיענישם גם בחיי האב הזקן כדי שיראה ברעתם ויתעצב על רוע מצבם להיותו הוא הסבה למפלתם. והנה להבין הצטרפות זה המאמר פוקד עון אבות וגו' עם מה שקדם בדבור השני המתחיל במלות לא יהיה לך וגו' צריך לשים על לב כי הטעם העיקרי הנזכר תמיד בתורה ובנביאים להרחקת עבודת האלילים הוא היות האלילים הבל וריק ודבר שאין בו ממש, ורק ה' ית' לבדו הוא הנמצא באמת חי וקיים לעולם, והמופת הנסיוני שהביאו הנביאים על זה הוא כי אלילי העמים להיותם עץ ואבן מעשה ידי אדם, או רק ענין דמיוני שאין לו מציאות אלא במחשבת החושב, לכן אין בהם כח לפעול שום פעולה, לא ייטיבו לחוסים בם ולא ירעו למורדים בם, אבל ה' ית' לבדו הוא האל הנאמן משלם גמול לטובים ולרעים עד הדור האחרון, כענין שכתוב בשירת האזינו יקומו ויעזרוכם וגו' ראו עתה כי אני הוא וגו' אני אמית ואחיה וגו', כלומר ממה שאני ממית ומחיה תדעו כי אני אני הוא, וכן כל דברי הנביאים מלאים מזה הענין, ובפרט החלק השני מס' ישעיה האריך מאד להביא זה המופת שאמרנו. והנה זאת התכונה לפעול נוראות בקרב הארץ הן לטובת בני אדם הן לרעתם, הכל כפי מדת משפט צדק, אשר על ידה הבדילו הנביאים בין אלהים אמת לאלילי שקר וכזב, נקראת בלשונם בשם "קנאה", וידוע כי זה השם לא יורה לבד מה שאנו קורין קנאת איש מרעהו (נייד) שהוא רק פרט אחד מן ההוראות הנכללות בו, אבל הענין הכללי בשרש ק.נ.א הוא התעוררות הרצון לעשות מעשה גדול ורם, הן לטוב הן לרע, ויתורגם: אייפער, וכאשר יונח אל ה' ית' לא יורה תמיד על כעסו נגד עובדי אלילים כמו שחשבו המפרשים, אבל התגלות משפטיו הגדולים בדרך-כלל, כן להשמיד הרשעים כן להציל הצדיקים; לדוגמא בהודיע האל ע"י הנביא כי ישראל גלה יגלה מעל אדמתו עקב עזבו תורת אלהיו אמר (יחזקאל ה' י"ג) וידעו כי אני ה' דברתי בקנאתי, וכאשר הודיעם כי ישיב את שבותם וירחם עליהם אמר ג"כ בזה הלשון וקנאתי לשם קדשי (שם ל"ט כ"ה), וכן כאשר חמל ה' על עמו בימי יואל ויורד להם גשם יורה ומלקוש אמר הנביא (יואל ב' י"ח) ויקנא ה' לארצו, ודומה לזה אמר זכריה (ח' ב') על ענין הנחמות קנאתי לציון קנאה גדולה, ובאלה המקומות והדומים להם אין זכר מעון ע"ז כלל; עוד ראוי לשים לב כי בעבור הקנאה הזאת המיוחסת לאל על הדרך שביארנו נקרא הוא ית' בשם אש אוכלה, כי אמו שהאש לא תפסוק לעולם להראות כחה וגבורתה ואחרי כלותה את כל סביבותיה תוסיף להתפשט ולהבעיר אף למרחוק, כן האל ית' שגיא כח לא יפסוק לנצח להוציא גזרותיו מן הכח אל הפועל, ולפי שמן הפעולות יוודעו הכחות הנה הוא ית' ע"י התמדת פעולותיו מודיע לבני אדם נצחיות מציאותו. ולכן אחרי אמרו (דברים ד' כ"ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אמר לתוספת ביאור אל קנא, שהוא כמו כפל ענין במלות שונות, והכוונה כי בזה עצמו נודעת קנאת ה' ית' שהוא פועל תמיד כמו אש אוכלה.
מעתה נבא לביאור הכתובים. הדבור השני מזהיר על עבודת האלילים, ואחרי מאמר לא תשתחוה להם ולא תעבדם בא לתת טעם לזה האיסור באמרו כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, והרי זה עצמו הטעם שזכרנו למעלה המורגל אצל כל הנביאים, כאילו אמר: לזאת אני אוסר לך לעבוד אל נכר לפי שהאלילים כולם אפס ותהו לא יפעלו מאומה, ורק אנכי ה' אלהיך נצחי במציאות ומוכן תמיד להוציא רצוני אל הפועל שבעבור כן נקראתי אל קנא, ותדע שכן הוא, שהרי אנכי מזומן תמיד לשלם לאיש כדרכיו, כי יחטא איש אענישנו, וכי ישמור חקתי אתן לו שכר, מה שאין האלילים יכולים לעשות, ולא לבד לזמן מוגבל אשפוט את בני אדם, אלא אף אחרי אלפי שנה לא תקצר ידי מהעניש הרשעים ומתת שכר לצדיקים, באופן שהתמדת משפטי הוא אות ברור על נצחיות מציאותי, כי מי שיפעל תמיד הוא נמצא תמיד, ומן הפעולות יוודעו הכחות כמו שאמרנו, לכן רק אותי תעבוד לא את אל נכר שאין בו ממש; זהו המובן הכללי בכל הדבור השני. אמנם כשבא לדבר בפרט מן העונש ומן השכר הזכיר עוד בחינות יקרות בהנהגה האלהית הפרטית ללמד בני אדם דעת קצת מסודות ההשגחה העליונה; על העונש אמר שיעניש גם החוטא שלמד מאבותיו, וזהו פוקד עון אבות על בנים ומכ"ש שיעניש גם רשע בן צדיק, עוד אמר שימהר להעניש הדור השלישי והרביעי לפעמים אף בחיי האב הזקן כדי שיסבול גם הוא עונש על היותו סיבה לחטאתם, וזהו על שלשים ועל רבעים, וכדי שלא נטעה לחשוב (כמו שבאמת היה מי שחשב כן, ונדבר מזה בסמוך) שהאל ית' יעניש איש על עון זולתו, הוסיף מלת לשנאי, כלו' כל זה שאמרתי הוא רק לשונא אותי ועובר על רצוני, כי אני שופט איש איש רק לפי מעשיו, ואין ספק שמלת לשונאי שבה אל הבנים לא אל האבות, ופשוטו של מקרא מחייב כן, שהרי מלה זו מקבילה אל מלת לאהבי, וכמו שאוהבי ה' הנזכרים פה הם הדורות האחרונים עצמם מקבלי השכר (כי כך קראם לאלפים, ולמ"ד של לאהבי נמשכת מן הפועל ועושה חסד) לא אבותיהם, כן שונאי ה' הם הבנים והשלשים והרבעים עצמם מקבלי העונש, לא אבותיהם; ועל השכר אמר שהוא עושה חסד לאלפים, ואין פירושו לאלפים בני-אדם, אלא לאלפים דורות, כמו שבא במשנה תורה מאמר לקוח מזאת המליצה ומפרש אותה שאלה האלפים הם אלף דור, והוא פסוק (דברים ז' י') שומר הברית והחסד לאהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור, והכוונה במלת לאלפים על משך הזמן שיתמיד נתינת השכר ההוא, ובא מספר קצוב תחת מספר בלתי קצוב, וענינה לנצח נצחים, כי כך אנו למדים ממה שאמר המשורר (תהלים ק"ה ח') זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור, שהוא כפל ענין במלות שונות, ומלת לעולם בחלק הראשון מקבילה ושוה במובן למליצת לאלף דור בחלק השני, א"כ כוונת הכתוב לומר שהאל ית' מזומן בכל עת שיהיה אף באחרית הימים לתת שכר לאוהביו, אשר מזה נלמוד נצחיות המבטיח והמקיים כן...
עוד למדנו ממליצות הכתוב כי לפעמים ראתה החכמה העליונה להחיש ולמהר עונש החוטא (ובודאי תהיה זאת לטובת הנענש) ולהאריך ולהמתין זמן רב בגמול הצדיקים (אשר מזה יקרה בעולם הזה מקרה צדיק ורע לו) לעומת מה שפעמים אחדות יאריך אפו לרשים ולא יענישם מיד (אשר מזה יקרה רשע וטוב לו) מן טעמים כמוסים ממנו, וזה לטובת המקבלים; ועל מהירות העונש לרשים בא כבר בתורה מאמר מבואר מאד והוא (דברים ז' י') ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו, ואין ללמוד מזה כי ככה יתנהג תמיד עם הרשעים, כי במקום אחר הבטיח להאריך אפו לעוברי רצונו גם לישא עונם ולעבור על פשעם, אלא הכל כפי מה שתגזור חכמתו ית' הנעלמה מאתנו, לפעמים יסלח ולפעמים יעניש, פעם יבא העונש מהר ופעם יאחר לבוא, והכלל התכליתי הוא כי רודפי צדק ושומרי תורה יקבלו שכרם הן מיד הן לאחר זמן, אם בזה העולם אם לאחר המות, ופועלי רשע יספו בחטאתם בזה או בבא, ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו לזה ולזה, והתכלית הוא רק טוב, כי בטוב העולם נדון.

מאמר חשוב על פסוקנו ובו תפישה מקורית שונה לחלוטין מכל הנ"ל כתב מ. ויס תרביץ תשכ"ג "לתורת הגמול". יעויין שם.