הפטרה

דברי הפרשה שלנו ודברי ההפטרה נראים כשטר ושוברו בצדו. על המורה להסביר שאין כל סתירה בין דברי התורה לדברי הנביא כאן ולדברי הנביאים בענייני הקרבנות בכל מקום.

וניתן יישוב זה כבר בדברי ר' עקיבא בהתווכחו עם מין אשר תקף אותו:

במדבר רבה סוף פרשה כ"א:

שאל גוי אחד את ר' עקיבא: למה אתם עושים מועדות? לא כך אמר לכם הקב"ה (ישעיה א'): "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי"?? אמר לו ר' עקיבא: אילו אמר: "חדשי ומועדי שנאה נפשי" – היית אומר (=היית טוען נגדי טענה ניצחת). לא אמר אלא: חדשיכם ומועדיכם!

ומה שנאמר כאן בצורה פולמוסית עוקצנית הוא מה שמסביר באריכות דברים קאופמן על דרך העיון.

לדברי הרמב"ם,שרק קטע מהם הובא כאן, יש לעיין גיליון פרשת ראה תשי"א ולפולמוס הרמב"ן עם הרמב"ם בשאלה זו גיליון ויקרא תשי"ח.

ואולם אפשר לומר שגם דברי קאופמן וגם דבריו הראשונים של הרמב"ם בגיליוננו טובים ליישוב שאר מקומות בנביאים הנראים כסותרים כל הנאמר בפרשות ויקרא-צו, כגון דברי ירמיהו ו' כ', שמואל א' ט"ו, הושע ו' ו', עמוס ה' י"א (כדאי לקראם פעם יחד ולעמוד על ההבדלים שביניהם). אך הקושי בפסוקים כ"א-כ"ב הם גדולים יותר. רק כאן נאמר שלא דברתי ולא צויתים על דברי עולה וזבח – וזהו מה שלא נאמר באף אחד מן המקומות המקבילים למקומנו.

לכן מוסיף הרמב"ם את דבריו "ולי בפרוש זה הפסוק פנים אחרות", לכן גם אומר אברבנאל מה שאומר.

ואולם נראה שהפשוט ביותר מבחינת ניסוח הדברים הוא רש"י באומרו:

תחילת תנאי לא היתה אלא "אם שמע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה".

ואישור מלא מבחינה לשונית סגנונית מקבל פירוש זה ע"י מחקרו של חוקר לא יהודי Kruse מטוקיו (יפן) שהתפרסם ברבעון:

 vetus Testamentum, Die dialektische Negation. (4.10.54), 385-400 Als Semitisches

פרטים אחדים מדבריו ע"י תרגום יובאו כאן לתועלת כל לומד ומלמד.

המחבר טוען כי פסוק כצורתו מגיע לעתים לפירוש הלא נכון כלל, והוא הוא הדבר שקרה בכל תרגומי פסוקנו. לא הושם לב כלל שלפנינו ניב עברי מיוחד, שאפשר לבטאו בצורת נוסחה אלגבראית כך: "לא A אלא B" ופירושו בלשון המקרא אינו שלילת A לחלוטין אלא רק שלילה יחסית. "במובן ידוע לא A או במידה מסויימת לא A אלא B". דוגמת: לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים (בראשית מ"ה ח') וכן (שמות ט"ז ח') "לא עלינו תלונותיכם כי על ה'" (דברים ה' ג') "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום". (שמואל א' ח' ז') "כי לא אותך מאסרו כי אותי מאסו ממלוך עליהם". (הושע ו' ו') "כי חסד חפצתי ולא זבח". (תהלים מ"ד ד') "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רצית".

והרשימה המובאת במאמר ארוכה. לדעת המחבר ניב זה מצוי בנושאים מסוימים: השולח והשליח (דוגמה ראשונה ושנייה ברשימתנו). "השתדלות אדם וישועת ה'" (תהלים מ"ד ד'), ובייחוד זבחים ועולות אל מעשי חסד (דוגמת פסוקנו בהושע ו' ו', ועיין גם תהלים מ' ז'-ט'; נ' ט'-ט"ו; נ"א י"ח-י"ט ועוד). והמחבר מנתח את תודעתו של העברי בהשתמשו בניב זה. באמרו "לא עלינו תלונותיכם כי על ה'", אין הוא משתמש בלשון קצרה וברצונו לומר "לא רק... אלא גם". אלא: מובן מאליו וגלוי לעין כל שהתלונה היא נגד משה. ואין בדעת משה כלל להכחיש את המוחש, את תלונתם המפורשת נגד משה. אלא דבריו יתפרשו כך: אתם מתלוננים עלינו, אבל תלונה זו בעצם, ביסודה מכוונת יותר אל ה' מאשר אלינו, שהננו רק שלוחיו. תלונתכם עלינו אינה חשובה כל כך. אפשר גם להזניחה, לא לשים אליה לב, אך אין לשאת את הדבר שתלונתכם מכוונת אל ה'!

אם כן: אין המדבר מכחיש כלל את A, שהרי זהו מן המפורסמות, לא יעלה על לב השומע שבדעת המדבר להכחישו. ובהעמידו מילת שלילה על יד אותו A ידוע ומפורסם שאין כלל אפשרות לשלול קיומו, ברור שרצה לשלול אותו A רק במובן ידוע, וע"י העמדת חיובו של B ממולו מתברר מיד שרק מבחינת מה נשלל כאן A ולעומתו מודגש בכל תוקף B. וכל אותם פסוקים שבהם נראה כאילו בניגוד לתורת משה שוללים נביאים את ערך הקרבנות שלילה גמורה – מפרשים בדרך זו. וכן פסוקנו: "לא דברתי את אבותיכם... ולא צויתים". אמנם כן במובן זה, בכוונה זו של עשיה חיצונית אשר יש בכוחה בלבד – מבלי קיום רצון ה' בכל שטחי החיים – למרק עוונות, במובן זה מעולם לא צויתים על עולה וזבח, ואין פסוקנו אומר משהו אחר מאשר אמר שמואל שמוע מזבח-טוב. ירמיהו לא היה צריך לחוש שמא לא יבינוהו שומעיו, שמא יחשבו ששלילה זו "לא דברתי ולא צויתי" שלילה מוחלטת היא, ופסוק זה לדברי המחבר ראיה מוכיחה לכך, שראו בני דורו את מקור כל תורת הקרבנות מימי משה כדבר המובן מאליו. עד כאן תמצית דבריו.

ונראה שיש בדברים אלה ביסוס לשוני לפירושו הראשון של הרמב"ם לפסוקנו, לא על צד הכוונה הראשונה צויתים, כי אם על צד הכוונה השנייה, כי על צד הכוונה הראשונה צויתי "שמעו בקולי" וזהו פירושו של רש"י.

ולעצם העניין: יש להסביר לתלמידים – נוער ומבוגרים – שאין חשיבותם של דברי הנביאים ומלחמתם בהבאת קרבנות זו פגה, שאין אקטואליותם נפסקת עם חרבן הבית והפסקת עבודת הקרבנות. זוהי מלחמה לא בתפיסה המוטעית של קרבנות בלבד אלא מלחמה נצחית ברצון האדם להשתמט מלהדגיש את הדרישות האלוקיות בכל שטחי החיים וברוחב חיי יום יום, ברצון האדם לצמצם את מלוא הדרישות האלוקיות למקומות מוגבלים או לזמנים מסוימים – ברצון האדם להסתפק בסמל בלבד ולהשתמט מן הדרישות המסומלות בסבל. מלחמה ששעתה בכל דור ודור.