האזהרות לעם בפרק ו'
דברים פרק ו, פסוקים י - כ
לפני שיגשו הלומדים לפתור את שאלות גיליוננו, רצוי שישוו תחילה קטענו לשני הקטעים בפרשת עקב ח' ז'–י"א, ח' י"ב–י"ח. בהשוואה זו עסק בפרוטרוט גיליון עקב תשכ"ד, ולנוחיות הלומדים תובא הטבלא אשר הודפסה שם כאן (עיין למטה). חשיבות ההשוואה הזו מבחינת חנוך למוד התורה (בין בהוראה בכתה, בין בלמוד עצמי) היא גדולה, וזו סבתה:
בפרשיות ואתחנן עקב אשר כל רעיונות היסוד, כל עיקרי היהדות כלולים בם, נראה לפעמים כאילו הולכים ונשנים אותם הרעיונות שוב ושוב, ואמנם אם ישאל המורה את תלמידיו לרעיונות הפרשה ויסתפק בתשובות הסתמיות והכלליות והשבלוניות: "משה דורש מאת ישראל, שיזכרו את ה', שלא ישכחו את חסדיו, שלא יפנו אחר האלילים" – הרי יתחזק עוד יותר הרושם הראשון – המוטעה – כאילו יש כאן ריבוי דברים ומעוט רעיונות, כאילו מלאות שתי פרשיות אלה חזרות משעממות על אותו רעיון מתוך גיבוב מלים מיותר. והרי כל למודנו צריך להיות מכוון לכך להראות ולהוכיח "שלא על חנם נאמרו הדברים" (כביטויו של הרמב"ן בכמה מקומות), ושאין שני פסוקים – ויהיו אפילו נראים דומים ביותר – אומרים אותו דבר ממש, ויש חידוש בכל מה שנדמה לנו חזרה. כמו שדרשו רבותינו על דברים ל"ב ט"ז:
כי לא דבר ריק הוא מכם – אמר ר' מנא: "כי לא דבר ריק הוא" – ואם ריק הוא – מכם הוא, ולמה? מפני שאין אתם יגעים בתורה.
(ירושלמי פאה פ"א ה"א).
על כן יש לעמוד בדיוק ובדקדוק על כל מלה – לאחר שהוסבר הרעיון המשותף בשלושת המקומות – על ההבדלים הגדולים והקטנים שביניהם. הן ברישא של כל אחד משלושת הקטעים, ברישא המתארת את הטוב אשר יהיה לחלקם, הן בסיפא המתארת את סכנת השכחה, את סכנת עזיבת ה' ומאיסת מצוותיו. עיין לכל זה בעלון ההדרכה של עקב תשכ"ד.
ועכשיו נפנה לגיליוננו העוסק בעיקר בפסוקים ו' י' – י"ב.
תפישת הפסוקים לפי פשוטם היא הניתנת בדברי הרמב"ן בקטע הראשון מדבריו. את הרקע הפסיכולוגי לכשחת את ה' מרב טובה כפי שהיא מתוארת כאן, נותן בפרוט "הכורם" (הרץ הומבערג, מחוגו של מנדלסון, שכתב את ה'באור' לספר דברים):
ד"ה השמר לך פן תשכח: מדרך האדם היגע יגיעה רבה וקובץ על יד עד שהגיע לבנות לו בית, זוכר את כל מאוייו ועמלו, וזוכר את כל המפעל אשר פעל ה' למענו. לא כן מי שבא מתכלית העוני והמחסור אל טובה גדולה ועושר מופלג כרגע. אמת שהרגשת השמחה יותר חזקה בו באותה פעם מהרגשת הראשון שהצליח במעשיו ועלה ממדרגה למדרגה. אבל ההרגשה הזאת אינה מתמדת ועוברת ע"י ההרגל עם הקנינים הסובבים אותו. בנקל הוא, שישכח את רישו, מעמדו ומצבו הראשון וישכח את מטיבו אשר חננו בכל הכבוד הזה.
וזה כוונת אמרו: "והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ... ערים גדולת אשר לא בנית, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת..." ואין דבר שעמלת בו להזכירך את מחסורך ואת מטיבך שהמציא ונתן לך כל אלה, לכן (י"ב) "השמר לך פן תשכח".
רק אחרי שיבינו הלומדים את הפסוקים לפי פשוטם יגשו לתפישות האחרות, לזו של חז"ל ולזו של בעל העמק דבר. יש להבין יפה כיצד מקושרים כל הפסוקים י'–י"ז – גם אלה הנראים לנו כמדברים באופן כללי ביותר - לפי דעתו של בעל העמק דבר עם מלחמה ועם הקלקולים האורבים ללוחמים בשעת מלחמה.
בכמה מקומות בפרושו הדגיש בעל העמק דבר את הסכנות המוסריות הקשורות לכל שפיכות דמים, גם אם זו שפיכות דמים במלחמת מצוה, גם אם זהו הרג לשם שמים.
ועיין דבריו גיליון פנחס תשי"ט שאלה א'.
ובמקומות שונים הוא מדגיש, כיצד עלולים ההיתרים ההכרחיים בשעת המלחמה להביא לפריצת גדרים גם בשטחים אחרים, וכך הוא מפרש את מאמר חז"ל (המובא ברש"י דברים כ"ג "כי תצא למלחמה ונשמרת מכל דבר רע") "שהשטן מקטרג בשעת הסכנה". הכונה לשטן של פריצות, של הוללות או התאכזרות חינם, או של נהיה לביזה ולשלל.
