יעקב

דברי רש"י לפסוקים הראשונים של גיליוננו ידועים ומפורסמים, ולומדים אותם תינוקות של בית רבן, אבל אין הם קלים כלל והרבה טרחו ועמלו מפרשי רש"י לבארם.

ונביא בזה שנים ממפרשיו העומדים על דבריו הראשונים לפרשתנו (שאלה א' 1 (ג') ):

            באורי מהראי (ר' ישראל איסרליין בעל תרומת הדשן) על רש"י:           

"על ידי שבשביל שרעות בנות כנען"...
גמגום הלשון יתישב היטב ובפשיטות ד'על-ידי' שכתב רש"י לא קאי כלל לפרש, למה הלך עשו אל ישמעאל, אלא דקשה לרש"י למה הפסיק הענין בפרשתו של יעקב, וזה מתחיל רש"י לתרץ, כלומר: על ידי מה הפסיק?
שבשביל שרעות בנות כנען הלך עשו אל ישמעאל, ותחילת פרשתו של יעקב הוא; משום שרעות בנות כנען שולח יעקב לפדן ארם לקחת לו משם אשה, ועל ידי כך הפסיק הענין.
והיה לו לרש"י לכתוב: שבשביל שרעות בנות כנען הלך עשו אל ישמעאל ועל ידי כך הפסיק הענין. ועכשיו כשסרס לשונו הרויח, שלא יצטרך לכתוב אלא "על ידי" להודיה ולא: "על ידי כך".

            ספר הזכרון על רש"י לר' אברהם בקראט (מגולי ספרד):              

ויצא יעקב: על ידי שבשביל ש...
כלומר: למה חזר לומר "ויצא יעקב וילך חרנה" – הרי כבר אמר למעלה "וילך פדנה ארם" ואם לספר מה שקרה לו בדרך, יתחיל ויאמר "ויפגע במקום וילן שם", תדע למה חזר לומר מה שכבר אמר, לפי שהפסיק הענין והכניס בתוכו ענין אחר, ולכן כשגמר אותו ענין אחר – חזר להתחיל ענינו הראשון מתחילתו.
ואין הכי נמי, שהיה יכול לומר: "בשביל שהפסיק הענין בפרשתו של יעקב וכתב "וירא עשו כי רעות...", כשגמר חזר לענין הראשון!
אבל לא היינו יודעים אז טעם ההפסקה הזאת. והרב רצה אגב אורחא לאשמועינן טעמה (= של ההפסקה בפרשת יעקב ע"י פרשת עשו) ושדבר בעתו הוא, והוא אמרו "ע"י שבשביל שרעות..." כלומר: מפני שהליכת עשו אל ישמעאל היתה בשביל רוע בנות כנען שהוזהר עליהן יעקב ביציאתו, הכניס ענין עשו באמצע, לומר שהוא גם הוא לא רצה להדבק בהן, ועכשיו שגמר חוזר לענין ראשון.
ושתי כוונות אלה – טעם למה חזר לומר "ויצא יעקב" וטעם הכנסת ענין בענין – אי אפשר לאומרן, אם לא שיאמר "בשביל שבשביל" כפולה, וזה מובן מאד, ואין כאן מה להאריך.

לשאלה ב' 2 נביא בזה קטע ממאמר של בובר "חרות ויעוד" * העוסק בשני מדרשים, אשר השני מהם הוא המדרש המובא בשאלה זו (ואולם לצורך הענין עלינו גם להביא קטע מדבריו למדרש אחר):

אלוקים שהבטיח לאברהם בן זקונים אמר לו:
 "צא מהאצטגניניות שלך! נביא אתה, ואין אתה אסטרולוגוס!"
נביא ולא אסטרולוגוס. דברי אסטרולוגוס יוצאים מן ההנחה, כי כל העתידות כולם כבר נגזרו בשלמותם, כי "כתובות הן בכוכבים", בחינת מגילה כתובה מראשיתה ועד סופה, מגילה שאינה טעונה אלא גלילה, וגלילה זו היא ההיסטוריה; ואילו הנביא ניבא כנגד ההכרעה שבכל רגע ורגע, כנגד בעלי התשובה, כמסופר במקרא שלנו: נינוה החוטאת, אליה נשלח יונה הנביא ובשורת החורבן בפיו, חוזרת בתשובה והגזירה מתבטלת. הרי שאין לך גזירה שאין לבטלה, כי האלוקים חי וקיים ואף האדם חי וקיים. האדם ישתנה, ואלוקים מצרף השינוי שחל בו אל השינוי החל בעולם, אל ההכרעה שבכל רגע ורגע. אין קיים כתב-כוכבים ומזלות שבידך לפענחו. בגירסת סיפורנו שבגמרא בא לאחר "צא מהאצטגנינות שלך" המאמר: "אין מזל לישראל. מאי דעתיך, דקאי צדק במערב? מהדרנא ומוקמנא ליה במזרח" (כסבור אתה, מפני שמזל-הצדק במערב? הרי אני מחזירו וקובעו במזרח).
בידינו עוד קבלה אחרת הבאה לפרש את ראיית אברהם שראה בכוכבים. שם מסופר, כי אלוקים העלה אותו מעל רקיע השמים, "הוציא" אותו מעל הכוכבים ואמר אליו: "הבט נא השמימה", שאין אומרין הבט אלא מלמעלה למטה. א"ל הקב"ה: "מי שתחת המזל מתירא הימנו. אתה שאתה עליו הרם ראש עליו".
מה פירושו של דבר שאברהם, שישראל הוא עומד למעלה מן המזל? הרי אין לו לישראל זכות-יתר. בנידון זה מדברים התורה והנביאים בפירוש מפורש ואינם משתמעים לשני פנים. רק כשישראל פורש מן האמונה בגזירה, כשהוא יוצא ממנה ועולה עליה, כשהוא מפקיד עצמו בידי אלוקים ושם מבטחו בחירותו – האדם הבד בסוד אלוקים סוד החירות מתגלה לפניו – רק אז ובדרך זו בלבד הוא מתעלה. רק המאמין בחירות אלוקים והמגשים אותה בחיי חיי אנוש, הנו בן-חורין. הוא לא יירא מפני התמורות החלות בעולם, ולא מפני ההיסטוריה, כי הרשות בידו לעשות את המוטל עליו ללא גבול וסייג. אין גזירה אלא האמונה בגזירה בלבד.
ואין חירות דבר שתוכל לקיימו כאוות נפשך, מתוך שרירות לב; עיקר משמעותה ותכליתה הגשמת היעוד. חירות שבהיסטוריה היא החירות לעמוד בניסיון ההיסטוריה תוך הגשמת היעוד. אין בן-חורין לגבי ההיסטוריה אלא האחראי לה.
מדרש אחר עוסק ביעודו ההיסטורי של ישראל ובאחריותו להיסטוריה... זוהי כניסת ישראל למעגל ההיסטוריה של העולם, שאלוקים תובע ממנו, מישראל, וישראל נרתע לאחורי, שכן כניסה זו בעיניו גורל היסטורי, גזירה. ואין הצדק עמו, לכן אלוקים מוכיחו ומלמדו: עתיד הוא להימלט מגורל כל הגויים, אף כי לו חלק בהיסטוריה של העולם. כי הסברה שאין ירידה לישראל, שעה שהוא עולה – מה באה זו להשמיענו? כלום בטל לגבי ישראל חוק עולם האומר, כי בהיסטוריה של העמים לעולם יבואו חליפות ניצחון וכשלון, אדנות ואבדן? לא לגבי ישראל בטל החוק, אלא על ידי ישראל. אין לו לישראל זכות יתר, אך יעוד ומסילה יש לו, הוא יעוד על-היסטורי, ועם זאת יעוד שבתוך ההיסטוריה. ואין מגשים אלא מי שמקבל על עצמו את הקיום בתוך ההיסטוריה. יעוד זה פירושו: להכנס לתחום ההיסטוריה את החוק האחר, חוק הברית, ברית אמת בין העמים, למען יתגבר על אותו חוק ראשון וישלוט בעולם לבדו. היעוד הנועד לישראל הוא, לשמש שאור שבעיסה להיסטוריה. ואין להגשימו לא בהטפה, ולא על ידי בשורה ולא על ידי רוח, ר"ל: לא על ידי השפעת הפרט על הפרט, כי אם בהתאם לטיבו ההיסטורי והלאומי אך ורק תוך הגשמת הברית בחייו ההיסטוריים של העם...
ישראל נרתע מפני יעודו לאחוריו, ובגלל זה נגזרו עליו גלות ושעבוד. אך הוא נתבשר, כי ישוב לכשינוקה מעוונותיו. לא אל ארצו בלבד ישוב ולא אל עצמאותו ואדנותו בלבד, כי אם אל חירות של אמת, שהיתה לו ושהוא איבדה בידיים; היא החירות לפתוח בהגשמת יעודו.

------------------------------------------------------------------------------------

*) מתוך "תעודה ויעוד", הספריה הציונית ירושלים תש"ך.

    הפנה אותי למאמר זה מר יוסף ואלק.