"ואתה תצוה..."
שמות פרק כז, פסוקים כ - כא
הפסוק שלו מוקדש גיליוננו קשה מבחינה לשונית ותמהו הפרשנים ונסו לישבו. קשה להם שנוי הלשון במצוה זו מן הפתיחה בפרשת תרומה. הרי בשניהם נדרש משה להתרים את ישראל, ואולם פרשת תרומה פותחת:
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ..."
ואף אצלנו נאמר:
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..."
ואולם לא עסקנו בשאלה זו בגיליוננו השנה.
עוד קשה מבחינת הלשון שבאה מלת הגוף "ואתה" לפני פעל עתיד. והלא פעלי עבר ועתיד כבר סימן הגוף כלול במלה עצמה? (וכן בצווי), ופרשנינו עומדים מדי פעם על תופעה דקדוקית זו, כאשר תבוא מלת גוף בפעלי עבר, עתיד וצווי.
עיין רש"י בראשית ט"ו ט"ו ד"ה ואתה תבוא
בראשית י"ז ט' ד"ה ואתה את בריתי תשמור
בראשית כ"ד ס' ד"ה את היי לאלפי רבבה
וזו הבעיה בפרשתנו שעונים עליה הפרשנים המובאים בשאלה ב'.
עוד קשה שנוי הלשון בפסוקנו אם נעמיד מול צוויים אחדים בפרשות קודמות. השוה:
פרק כ' פסוק כ"א
"מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי"
(ופירשו רש"י: "שתהא תחילת עשייתו לשמי")
פרק כ"ה פסוק ב'
"וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה"
(ופירשו רש"י: "לשמי")
פרק כ"ה פסוק ח'
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ"
(ופירשו רש"י: "ועשו לשמי בית קדושה")
לעומת מקומנו:
פרק כ"ז פסוק ב'
"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר"
וכן במקום המקביל:
ויקרא פרק כ"ד פסוק ב'
"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר"ובהבדל מפתיע זה עוסקת שאלה ג'.
מלבד שאלות לשון קשה המצוה הזו גם מבחינת מיקומה: מדוע באה מצוה זו במקום זה בתחילת פרשת צווי עשית המשכן וכליו – מקשה אברבנאל:
מדוע צוה ה' כאן על עריכת הנרות, שזה לא היה ראוי לצוותו כי אם אחרי עשית המשכן והנחת המנורה וכל הכלים במקומם. ועדיין לא נתנה הכהונה לאהרן ולבניו, ואיך יצוה אותם על אופן השרות והעבודה שיעשו בהדלקת הנרות, שהם מכלל עבודתם?
ברור שכל מי שיראה את הדלקת הנרות כצורך טכני להארת המשכן, לא ימצא שום הצדקה להעמדת המצוה הזו במקום זה דוקא. שהרי עדיין לא ידובר כאן בעבודות העתידות להיעשות במשכן, כי אם רק בהתקנתו, בעשית כליו ובסדורו מבפנים ומבחוץ (אבל העבודות שבמשכן כולן תבואנה בספר ויקרא).
ועוד: אם לצורך טכני שמושי נתנה מצוה זו – יקשה בכלל למה הוזכרה בספר, שהרי על ענינים טכניים בלבד לא נצטוינו בתורה, כשם שלא הוזכרה מצוה לנקות או לאוורר את המשכן.
המפרשים משתדלים כולם למצוא סיבה להזכרת המצוה הזו במקום זה ע"י שרואים בה לא פרט אחד מפרטי עבודת המשכן וע"י שמחפשים בה תכלית נכבדה, כוללת, המצדיקה את עמדתה כאן במקום ובזמן טרם נגמרה עבודת המשכן וכליו. האור העומד בראש מעשה הבריאה (יהי אור!) אשר כל היקום שואף אליו ואשר הפוכו משמש סמל למות ואבדון, חוזר ומופיע בתורה, נביאים וכתובים כסמל נכבד. נמשלה התורה לאור (משלי ו') "כי נר מצוה ותורה אור", וישראל עתידין להיות אור עולם (ישעיה) "והלכו גויים לאורך". ואף הקב"ה נאמר עליו (תהלים ל"ו י') "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור".
לכן לא יפלא שראו מדרשים ופרשנים במצוה זו – להעלות נר תמיד במשכן – סמל ללמוד תורה, לקיום מצוה ולעבודת ה' בכללה.
ושונים דרכי המדרשים בפענוח סמליות הנר.
לכן צריכה שאלה ד' על חמשת המדרשים המובאים בה לעמוד במרכז השיעור. גם בקהל מבוגרים, גם בין צעירים, יש להסביר ולחזור ולהסביר שאין סתירה בין פעולות הקב"ה "הריני מאיר נרך" שבויקרא רבה ל"ג (מדרש 2) ובין פעולת האדם "המעלה נר לפני הקב"ה ומחיה את נפשו", כשם שאין סתירה בין יחזקאל ל"ו כ"ו "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם" ובין הקריאה של יחזקאל י"ח ל"א "עשו לכם לב חדש ורוח חדשה".
שאלה ד' 4 אינה אלא למבוגרים ולמבינים. ויוסבר ענין השאלה ע"י דברי ירמיהו הנביא – המנבאים אף הם לאחרית הימים בו תשכח חשיבות הארון.
ויוסברו דבריו אלה ע"י דברי האברבנאל, לירמיהו:
בזמן בית המקדש הראשון בהיות ישראל נמשכים אחרי שרירות לבם, היתה כל קדושתם בבית המקדש ובארון... והנה זכר הנביא שבזמן הגאולה העתידה תהיה הקדושה בקרב ישראל כל כך, עד שבימים ההם לא יאמרו האנשים "ארון ברית ה'" כמזכירים הברית שכרת ה' אתם ושהוא בארון, כדי שיפחדו מפניו – כי הם בקדושתם לא יצטרכו את ברית, ולא ידברו בה ולא יעלו אל לבם עוד שהקדושה תמצא ביותר במקום הארון, כי בכל מקום שהם (- ובכל מעשה אשר יעשו -) יהיו מקודשים.
ומעתה יובנו דברי המדרש תנחומא (מדרש 5):
"בעולם הזה אתם זקוקים לנר אבל לעתיד לבוא...".
