הפטרת שבת נחמו

פתחנו בחלק השני של הפטרתנו.

השאלה הראשונה מטרתה להביא את הלומד לעיין בקטע גדול ולתפוש את מבנהו. לא תמיד יש לדרוש מן הלומד למצוא את חלוקת הפרק בכוחותיו הוא. לא פחותה היא גם עבודתו העצמית אם יראה דעות של פרשנים אשר חלקוהו לפי הנראה להם חלוקות שונות ועל הלומד שלנו לבדוק דעותיו ולנסות להכריע ביניהם. כדי שיוכל לענות לשאלה זו עליו לקרוא את 14 הפסוקים האלה קרא וחזור וקרא – וזו מטרתנו.

כדי שלא יהא הקטע שלנו (פסוקים י"ב – כ"ו) מנותק מן ההפטרה כולה. לכן הבאנו שאלה ב' 1 ואפשר להתחיל את השעור גם בה. לשאלה זו אביא בזה את שתי תשובותיו של אברבנאל,(לא בשלמותן):

הפסוקים האלה אפשר לפרשם באחד משתי פנים,
האחד הוא שאמר הנביא: אל יתמהו האומות אם אוציא את ישראל מעבודתם שהשתעבדו בהם, כי מי שברא את היש מאין, היודע כמה מים יש בים ובנהרות כאלו מדדם במדה, וכן השמים, אש ואויר, שהכל עשה בחכמתו, היפלא ממנו עשות זה?...
כל שכן שיעשה רצונו באומות, והוא אומרו מיד "הן גויים כמר מדלי..." והיותר נכון אצלי הוא הדרך השני בפרושם והוא, שלהיות ישראל בגולה שפלים ונבזים, אולי יפלא בעיני האומות להאמין ולצייר איך יעצרו כח להלחם עמהם שהם רמים ונשאים ומי הוא זה ואי זה הוא שיוכל להוציאם מתחתם, לכן אמר: אמת הוא שזה אי אפשר שיהיה בכח ישראל, אבל בכח האל ית' הוא דבר נקל לעשותו, שיכולתו שוה בגדולים ובקטנים, בעליונים ובשפלים, ולכן אמר: "מי מדד בשעלו מים"... ואם הדבר כן – הנמצאים כולם, שפלים ועליונים והוא בראם מה יהיו לפניו – אם כן – הגויים שהם כמר מדלי וכבר שאין בו ממש.

ובקצור נמרץ תשובת הרד"ק:

מי הוא שברא את העולם ויסד כל חלקיו בסדר הגון, כאלו עשה הכל במידה ובמשקל? הלא הוא הא-ל וכמו שהיה בידו לעשות נפלאות הבריאה, כן יעשה נפלאות הגאולה.

ויש כאן להפנות תשומת לב הלומדים על כוונת הנביא להראות את ה' כאדוני הטבע וכאדוני ההיסטוריה ובפרקנו באים לסירוגין פסוקים המורים צד אחד ופסוקים המורים צד שני בו.

לשאלה ד' נביא דברי שד"ל:

אחר שאמר "הן איים כדק יטול" הזכיר הלבנון שהוא הר-גבוה, והשומע סבור שהוא בא לומר: "ולבנון כאין נגדו" וכיוצא בזה, והנה פתאום הנביא מחליף הענין כאומר: אין צריך לומר, כי לבנון כאין נגדו, אך אפילו להבעיר אש לעולות הראויות לכבודו אינו מספיק, וכן מה שהמשיך ואמר "וחיתו אין די עולה".

לשאלה ו': חשיבות מיוחדת רואים אנו בהשוואה ממין זה בין פסוקי התנ"ך לבין סדור תפילותינו. (וכמובן גם פיוטינו וסליחותינו.)

המורה המלמד תנ"ך בבית ספר יהודי אינו מלמד ספר מתוך "ספרות המזרח העתיק" אלא את כתבי הקודש שמהם ינקו ויונקים כל הדורות ושכל ספרות ישראל בכל הדורות: הלכה ואגדה, תפלה ופיוט, קינה וסליחה, קבלה ומחקר, ספרי מוסר וספרי חסידות, אינם אלא דרכים שונות לפרשם. שלוחותיו של המקרא בכל הם, ברעיונות, במליצות, בזכוי לשון, באוצר המושגים, על כן על המורה לעורר כפעם בפעם אסוציאציות, מפה ומשם, להראות השאלות ודימויים, ולעמוד על השווה ועל השונה.

בחוג של תלמידים אשר התפילה שגורה בפיהם רצוי הדבר, משום שזו הזדמנות לעורר מחשבתם על מה שפיהם ממשל, לפקח עיניהם ולגלות חדש בידוע מכבר ואולי ידוע יותר מדי. ובחוג של תלמידים שאין תפילותינו שגורות בפיהם, הרי זו הזדמנות להכרות ראשונה.