מתנות עניים

פסוקים אלה עוסקים בשני נושאים שהם ארוגים ושזורים יחד: מצות השמטת המלוה בשנת השמיטה וכל הקשור בזה, ומצות מתן צדקה. (ושניהם נאמרו בחיוב ובשלילה כמצות עשה וכמצות לא תעשה), גם בעל ספר החנוך בבואו לתת טעם לכל מצוה ומצוה מפנה אותנו לטעם שנתן במשפטים למצות "אם כסף תלוה את עמי" (שמות כ"ב כ"ב) ואלה דבריו שם:

מצוה ט"ו      

להלוות לעני בהשגת היד כפי מה שצריך לו, למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו. וזאת המצוה של הלואה היא יותר חזקה ומחויבת מנתינת הצדקה. שמי שנתגלה ונידע דחקו בין בני אדם וגלה פניו לשאול מהם, אין דחקו ואפילתו כמי שעדיין לא בא לאותה בושה וירא מהכנס בה, ואם יהיה לו מעט סעד של הלואה, במה שירויח מעט, אולי לא יצטרך לשאלה מעולם, וכשירחמנו הא-ל ברווח ישלם נשיו ויהיה בנותר.
ועל כן הזהירתנו תורתנו השלמה על זה, לסעוד המך בהלואה, טרם יצטרך לבוא אל השאלה, שנאמר "אם כסף תלוה את עמי" ואמרו חז"ל במכילתא: כל "אם" ו"אם" שבתורה רשות חוץ משלושה שהם חובה, וזה אחד מהם, ויוכרח הדבר מדכתוב במקום אחר דרך צווי: (דברים ט"ו ח') "והעבט תעביטנו"

מצוה ס"ז          

שנמנענו מלתבוע החוב מן הלוה בעת שנדע שאינו יכול לפרע חובו, לפי שאין לו, שנאמר "לא תהיה לו כנושה".
משרשי המצוה לקנות לנו מדת החסד והחנינה... ובדומה לזה הוא אומר גם במקומנו פרשת ראה:
ושמטת כספים גם הוא אחר אותו טעם נמשך ללמד נפשנו במצות הטובות מדת הנדיבות ועין טובה, ולקבוע בלבבנו הבטחון הגדול בה' ית'... וגם נמצא בזה גדר חזק ומחיצה דל ברזל להתרחק מאד מן הגזל ומן החמדה בכל אשר לרענו, כי נשא קל וחמר בנפשנו לאמור: אפילו הלויתיו ממוני והגיעה שנת השמיטה, אמרה תורה להשמיט ביד המלוה, שלא לגזול ושלא לחמוד משלו. לא כל שכן שראוי לי להתרחק עד קצה האחרון.

ובדיני הצדקה יאמר:             

לעשות צדקה עם הצריך אליה בשמחה ובטוב לבב, כלומר שנתן ממונו למי שיחסר לו ולחזק העני בכל מה שצריך למחיתו בכל יכולתנו...
משרשי המצוה אמרתי במשפטים במצות הלואה לעני בשעת דוחקו מה שידעתי.

                                  עד כאן מדברי ספר החנוך.

הנה רואים אנו שאף הוא מדגיש קרבתן של שתי מצוות אלה וקדימתה של מצות הלואה למצות צדקה. ואולם לאופן השלוב בין שתי אלה בתוך י"א הפסוקים שלנו עיין שאלה א'. ושים לב: אין הדבר כך שפסוקים א' – ו' עוסקים בעניני הלואה וז' – י"א בעניני מתן צדקה. אין הדבר כן שהרי פסוק ט' שוב עוסק כולו בהלואה ובהשמטת החובות בשמיטה. (לפסוק זה בלבד!) וכן אף חציו השני של פסוק ח' אינו עוסק בדיני צדקה אלא מצוה של ההלואה ועיין שאלה ב' 5!!

השאלות והדיוקים ברש"י הפעם אינם קשים (פרט ל–ב'3) הרוצים ללמוד רש"י בדיקנות והתעמקות מרובה ישוו שאלה ב' 2, לשמות י"ח ה' ברש"י (ועיין גיליון יתרו תשט"ו ב' 3!) וכן לדברי רש"י דברים י"א י"ג ד"ה אם שמע תשמע. הרעיון שווה בכל שלושת המקומות אך הצד הלשוני המכריחו כאן לסטות מן הפשט ולפרש שלא כמשמעו – שונה.

רמז למציאת הפתרון של ב' 3: אין אפשרות להתעמק בדברי רש"י אם אין מעיינים בפסוק המובא בו ממקום אחר במקומנו, ולפעמים אפילו בסביבתו.