גליונות נחמה סנונית - לעוף רחוק יותר מן הדמיון גיליונות נחמה - לדף הראשי
על האתר מפת האתר קבוצת דיון
פרשת משפטים
שנת תשכ"ט

דינים שונים

שמות פרק כג, פסוקים י - יט

שאלות הקשר שבין הפסוקים ובין הפסקאות – שבהן עוסקת שאלה א – בפרשת משפטים אינה קלה כלל. וכבר הראב"ע – העוסק רבות בפירושו בשאלת סמיכות פרשיות ופסוקים כמעט שהתייאש למצוא לה תשובה מספקת. הלא כה דבריו בתחילת פרשתנו:          

ד"ה כי תקנה: אומר לך כלל לפני שאחל לפרש: כי כל משפט או מצוה כל אחד עומד בפני עצמו, ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה או זאת המצווה אל זאת – נדבק בכל יכולתנו. ואם לא יכולנו, נחשוב כי החסרון בא מחוסר דעתנו...

אמנם יש פסקאות אשר המאחד אותן ברור, כגון כ"א י"ז-י"ח; או כ"א י"ח-כ"א, ל"ו או כ"ב כ'-כ"ב כ"ו; אך דווקא בפסוקים שעוסק בו גילוננו נראה לכאורה שאין שום נושא משותף לכולם. ואמנם שד"ל רואה את פסוקינו כמורכבים שתי חטיבות. ואלה דבריו:

פסוק י':

ד"ה ושש שנים: אחרי שהשלים ענייני המשפטים הזכיר מצוות התלויות בחנינה וחסד, שהם לפנים משורת הדין, והנה בשמיטה אמר "ואכלו אביוני עמך", ובשבת אמר "וינפש בן אמתך והגר". וצוה גם כן על החמלה על בעלי חיים, באמרו (י"א) "ויתרם תאכל חית השדה" (י"ג) "למען ינוח שורך וחמורך".

פסוק י"ג:

ד"ה בכל אשר אמרתי אליכם תשמורו: אחר שהשלים המצוות שבין אדם לחברו חזר למצוות שבין אדם למקום, וסיים במה שפתח למעלה בסוף פרשת יתרו (כ' כ'); והנה שם הזהיר על עשיית הצלמים יצוה על עשיית מזבח לכבודו, ואחר כך הזכיר המשפטים שבין אדם לחברו, ועתה חזר להזהיר על עניין האלילים ולצוות על כבודו יתברך...

וקשה להסכים לדבריו ולראות את איסור עבודת האדמה בשמיטה ואת איסור מלאכה בשבת ומצוות השביתה בו כמצוות שבין אדם לחברו "התלויות בחנינה וחסד שהם לפנים משורת הדין", ונראה שנעשה מדבר המתלווה למצווה – עיקר המצווה וטעמה.

קאסוטו רואה את המשותף לפסוקים אלה באופן אחר. ובאמת הנושא הניתן בפירושו לפסקה כולה מתאים לה – פרט לפסוק י"ג (שאלה א 2).

אשר לקשר בין הפסקה שלנו לפסוקים הקודמים לה (שאלה א 2), כדאי לזכור את שיטתו של קאסוטו על הקשרים האסוציאטיביים שבהם משתמש המקרא בסידור פרשיותיו. ואלה מקצת דבריו*:

אחת משיטות הסידור התופסות מקום חשוב בספרי המקרא היא שיטת האסוציאציה. ולא רק האסוציאציה של הרעיונות אלא גם ובעיקר האסוציאציה של המילים והביטויים – שיטה, שתחילת כוונתה היתה אולי לשמש עזר לזיכרון. חשיבותה של שיטה זו בהבנת סידורם של ספרי המקרא לא הוכרה עדיין במידה מספקת במדע המקראי... עוד לא הגיעו החוקרים המודרניים לידי הכרה שזה כלל גדול ברב היקפה של הספרות המקראית.

וכדוגמא לסידור זה הוא מביא את פרשת נשא בספר במדבר:

נדמה לכאורה כאילו אין בפרשיות אלו שום סידור כלל... ואולם לפי שיטת המקרא יש כאן סידור ויש כאן יחס: בסוף עניין המחנה כתוב שנצטוו לשלח מן המחנה כל צרוע וכו'. הזכרת הצרוע גוררת אחריה על סמך אסוציאציה רעיונית את דיני אשם הואיל והמצורע חייב להביא אשם ביום טהרתו. וכו' וכו'.

עיקר גיליוננו מוקדש הפעם לחציו השני של פסוק י"ט. עסקנו בו משתי בחינות, מבחינת הטעם הניתן למצווה זו בדעות הפרשנים, ומבחינת הרחבת האיסור על בשר בחלב בכלל. לשאלה האחרונה, כיצד הגיעו חז"ל מן האיסור המצומצם של גדי – בלבד – בחלב אמו – דווקא, אל האיסור הרחב של בשר – בכלל – בחלב – כל חלב במשמע, ענו רוב פרשנינו שדיבר הכתוב בהווה. ולגבי הרחבת המילה גדי לכל בשר אין הדבר קשה כל כך, מפני שכבר הסבירו רב הפרשנים שאין המושג "גדי" רק מין אחד של בעלי חיים אלא ביטוי הכולל את הולדות הרכים של מינים הרבה. ונוסיף על כך את דברי ר' דוד הופמן, בפירושו לדברים (פרק י"ד פסוק כ"א):

נוסעים מספרים שעד היום הזה נוהגים הערבים לבשל בשר שם בחלב חמוץ... עבור אורחים נכבדים הם שוחטים גדי עזים ומבשלים אותו בחלב גמלים... נראה שבדרך כלל לא היו נוהגים בשר חוץ מבשר ולדות רבים בצורה הנזכרת, הנהוגה עדיין כיום, על כן מדברת התורה במקרה זה.

ועל הרחבה מ"חלב אמו" לכל חלב אומר הופמן, שבאה התוספת של "אמו" כדי למנוע אי הבנה ולחשוב שלא בישול בחלב (בשני קמץ) נאסר, אלא בחלב (צירי סגול):

הלשון "בחלב אמו" אינו משאיר מקום לטעות, שהרי החלב (בצירי סגול) אין טעם להזכיר עליו את האם דווקא, מה שאין כל החלב (קמץ) השייך אל יחס האמהות. בתקופה עתיקה בכתיבה הבלתי מנוקדת היה הביטוי הנוסף "אמו" מיועד להבדיל בין חלב (צירי סגול) לבין חלב (קמץ)**.

אשר לדברי הרמב"ם המפרש בהתאם לשיטתו בכמה מטעמי המצוות את המצווה כניגוד למנהג אלילי עם ההודיה "אמנם לא ראיתי זה כתוב בספרי הצאב"ה". מעניין להשוות לדברי קאסוטו – "אשר ראה זה כתוב בדברי הכנעים" את הופמן הדוחה את פירושו של הרמב"ם במילים:     

אולם אין כל יסוד היסטורי להשערה זאת.

ולא שיער כלל שכעבור שנים מספר יתגלה אותו יסוד היסטורי ויתן אישור לדברי הרמב"ם***.

------------------------------------------------------------------------------------

*) בספר הכינוס העולמי למדעי היהדות כרך א (תש"ח) עמוד 165.

**) במקור הגרמני עמודים 205-208. בתרגום העברי עמודים רי"ח-רי"ט. אגב המתרגם העברי לא דייק תמיד בתרגומו, ומלבד זה הייתה לו נטייה משונה "לייהד" את דברי ר' דוד הופמן. כגון: הופמן אומר בהביאו את הניגוד לנוהג אלילי כטעם המצווה: "ככה פירש כבר הרמב"ם (מורה נבוכים ג' מ"ח) אחריו אברבנאל ובין הנוצרים ספנסר, רזנמילר, קנובל ואחרים" ואילו המתרגם העברי כתב: כן פירש כבר אדוננו הרמב"ם (מורה נבוכים שם) ואחריו דון יצחק אברבנאל. גם חלק מחכמי הנוצרים – להבדיל – פירשו כן כגון..."

(נדמה לי שר' דוד הופמן לא היה זקוק כלל לנופך זה של "יראת שמים" שמשבץ המתרגם בדבריו).

***) טעם אחר מוזר אך מעניין ניתן במאמר של הרב ש. כץ בירחון ישורון (בגרמנית) 1916. עיין שם.