הפטרה כמנהג האשכנזים

לשאלה ב' נביא בזה את דבריו המוזרים של ארליך, בפרושו "מקרא כפשוטו":

הפירוש המקובל ידוע לכל והוא פירוש חכמי ישראל הראשונים רש"י, ראב"ע ורד"ק וכל חכמי הגויים כרוכים אחריהם מבלי דעת פירוש טוב והגון ממנו. ואני, לא נראה לי, ש"הבאים" זה כמו בימים הבאים, לפי שכן לא יאמר בכל לשון, ולא תמצא דוגמתו בכל כתבי הקדש. והשנית שאם כן – אין טעם לסוף הפסוק, כי היה בדין שיאמר: "ומלאה ארצו תנובה" כנגד יעקב וישראל, או "ומלאה ארצי תנובה" כנגד ה'. מה "פני תבל" שאמר, וכי אין בעולם כי אם ישראל ישראל וכשישריש ישראל ויפרח – ימלאו פני תבל תנובה??! ועוד: מה ישרש, כי אם לא היה ישראל צץ ופורח בשעה שנאמרה נבואה זו, משריש ודאי היה, לפי שבאין שרש אין תקומה.
ובגלל הדברים האלה אומר אני, ש"הבאים" זה לא נקוד כדין, ודינו הֲבָאיִם (ה' חטף פתח, ב' קמץ, י' דגושה וחרוקה) ובי"ת מלמד על מקום ההשרשה, ככתוב (ישעיהו מ' כ"ד) "בל שורש בארץ גזעם" ו"איים" בתחילת ארצות הים ומשם נשאל למרחקי ארץ, והדברים שאלה כדברי הפסוק האחר, וזה פרושם:
הישריש יעקב וישראל ויציץ ופרח באיים אשר הם נפוצים שם ולא ישוב לארצו עוד למען ימלאו פני תבל דעת ה'?! ואמר הנביא כן, מפני שכשנפוצים ישראל עובדי ה' בגויים, ילמדו הגויים מדרכיהם וישובו לעבוד ה' גם המה. …

ויתורגם המקרא הזה ללועזית:

…in feruen Länder Jakob Wurzel schlagen, Israel blūhen auf dass die Welt zu wiet die ist voll erkenntus werde? 

הבאת דברים אלה שיתברר ללומד כיצד אפשר – בשנוי קל של נקוד ובקריאת פסוק הנאמר בניחותא – בתמיהה

– להגיע להבנה הפוכה ממש מזו שהתכון אליה הכתוב. ועיין שאלה ב' 4.

בשנוי נקוד עוסקת גם שאלה ג' 6, הרצון להכריח את לשון הפסוק להקביל בשני חלקיו בהקבלה מלאה הביא רבים לידי סרוס הכתוב או לסטיה מנקודם של המנקדים.
וכן מציע ר' יונה אבן ג'נאח, בספרו הרקמה שער כ"ח:

מה שבא על בנין הפועל והוא באמת פעול – באמרו (דברי הימים ב' י"ח ל"ד) "ומלך ישראל היה מעמיד במרכבה" במקום "מעמד" (מ"ם קמץ, עי"ן חטף קמץ, מ"ם קמץ) כאשר נאמר במלכים א' כ"ב ל"ה. וכן "הכמכת מכהו הכהו" המשפט הוא "מוכהו" כאשר נאמר "אם כהרג הרוגיו הורג".

וכפר תפשו הפרשן הקדמון אבן בלעם על פרושו זה: "יש לבעל דין לחלוק…"

לשאלות ג' 4-5. מלה "סאסאה" כיחידאית במקרא מעוררת כמובן קשיים רבים. הקשר עם מילת "סאה" - מידה נראה ברור. אך פרושו של כפל האותיות מסופק. שאלה זו אינה פרשנית בלבד אלא ממנה תוצאות להלכה. כי סמני נגעי בגדים הם "ירקרק" "אדמדם" – ומה התיחסותם ל"ירק" ו"אדם"?

הרמב"ם, בפרושו למשניות קובע:

נגעים י"א ד' (4 דברי המשנה: הבגדים מטמאים בירקרק שבירוקים, ובאדמדם שבאדומים).
שרש משרשי הלשון שלא יהיה אותו דרך בלא ענין מן התוספת מה שיוסיף לרבוי ולהפלגה. וכאשר יאמר "ירקרק" "אדמדם" ולא אמר ירוק, אדום, רצה בזה חוזק הירקות, חוזק האדמימות…

ואולם הראב"ע, בפרושו לויקרא י"ג מ"ט מסופק בכלל הנ"ל ומביא שני פרושים:

ד"ה ירקרק ... וזה כפול לחסרון וכן (שיר השירים א') "שחרחרת"; ויש אומרים הפך הדבר.

ולא הכריע. ואולם בספרו יסוד מורא (פרק י"א) נתן גם הוא כלל לשוני בענין הכפל, אך שונה כללו מן הכלל שאמר הרמב"ם: ואלו דבריו שם:

ירקרק, שחרחרת, אדמדם – וזה הכפל לחסרון אם העי"ן והלמ"ד כפולים – ואם נכפלו הפ"א והעי"ן יהיה הכפל ליתרון, כמו "יפיפית" (תהלים מ"ה) וככה (ישעיהו י"ז) "תשגשגי".

לשאלה ד' 2 נביא בזה את דברי דוד ילין חקרי מקרא, ישעיה (ירושלים תרצ"ט) ע' כ"ו. אשר כנראה לא ידע, שכבר קדמו דוד אוטנזוססער בפרט זה:

יחבט ה': אמר "יחבט ולא באר מה יחבט, ומהמבטא "חבט חטים בגת" (שופ' ו' 1), שהכונה בו היא: חובט שבלים כדי להוציא מהן גרגרי החטה, נבין כי הכונה היא: יחבט את העמים להוציא מהם את בני ישראל. וכן מורה ע"ז המבטא: "ואתם תלקט לאחד אחד בני ישראל" המקביל אל המבטא: "כמלקט שבלים בעמק רפאים" (לעיל י"ז 5).
ומכיון שעמד להשתמש במילת "שבלים" עלתה על דעתו ההוראה השניה של מלה זו, הוראת: זרם מים; ומכיון שסמלה של אשור הוא הנהר (פרת) וסמלה של מצרים הוא היאור, המשיך בדרך קצרה: משבלת (= מזרם) הנהר ועד נחל ( = יאור) מצרים. ותפש "נחל מצרים" במקום "יאור מצרים" בהיות נחל מצרים גבולה של ארץ ישראל, ואחרי גמרו משפט זה חזר לרעיונו הראשון וגמר: ואתם תקלטו לאחד אחד ( = אחד לאחד) בני ישראל.
ועקר הכתוב היה: "יחבט ה' שבלים משבלת הנהר ועד נחל מצרים" וקצר במקום שהיו צריכות לבוא שתי מילים כמעט דומות זו לזו, וסמך על "שבלת" שהכנסו בה שתי הוראותיו.