"לא יומתו אבות על בנים"

גיליוננו מוקדש כולו לפסוק אחד בלבד. הפסוק מעורר בעיות רבות, בשתיים מהן עסקנו כאן. הסתירה בין שמות כ' ה' לבין פסוקנו מתיישבת בדברי חז"ל ובדברי פרשנינו (שאלה א). אמנם יש בדברי הגמרא (ברכות ז', סנהדרין כ"ז) גם תשובה אחרת לסתירה זו:

"פוקד עון אבות על בנים" וכתיב "ובנים לא יומתו על אבות" ורמינן קראי אהדדי. ומשנינן: לא קשיא, הא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם.

אך כבר פירש הר"ן (חידושי הר"ן לסנהדרין כז ע"ב), שאין דברי הגמרא סותרים כלל את הנאמר במדרש תנאים שהובאו בשאלה א. ואלה דבריו:

ד"ה כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. פירוש: והיינו דוקא בדין שמים, שיודעים בדין אחיזה מה היא, ואם היא אמת אם לא, אבל בדיני אדם הן אינם בקיאין לידע אם אוחזין מעשה אבותיהם אם לאו. ולפיכך מן הסתם מחזקינן להו כאלו אינם אוחזין.

לניסוחו החריף מאד של הראב"ע מעיר הרב מנחם מ' כשר (יתרו פ' קס"ד):

ותימה על אע"ז שכתב "ותועי רוח שאלו איך אמר הכתוב... ושאלתם תוהו"... ומכאןראיה למה שכתבתי בתורה שלמה בכמה מקומות, שיש באע"ז הרבה תוספות מהקראים, כי האע"ז לא כתב בטוי כזה על שאלת חז"ל.

ויש שהגמרא מפרשת אף את רעיון הפסוק שביתרו כך שלא יסתור את האמור בפסוקנו:

שבועות לט ע"א:

(ויקרא כ') "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו". ותניא: אמר ר' שמעון: אם הוא חטא – משפחתו מה חטאה? לומר לך: אין לך משפחה שיש בה מוכס, שאין כולן מוכסין, ושיש בה ליסטים, שאין כולה לסטים, מפני שמחפין עליו.

ולכל העניין יעויין במאמרו של מ' וייס, "מבעיות תורת הגמול המקראית"

[תרביץ, כרך ל"א, תשכ"ב, עמ' 263-236. ולענייננו בייחוד עמ' 242-239, וכן שם בקשר לשאלה א4 עמ' 257-253!]

והוא מסכם שם:

התפיסה שפעולת הגמול של האל חלה לא רק על עושה המעשה כי אם גם על חוגו, הן בקו אופקי, הן בקו האנכי, משתקפת גם בספרות של עמי המזרח העתיק. המיוחד לישראל היה באמונתו, שזוהי דרכו של האלוקים בלבד; לאדם אסור ליטול רשות לעצמו לנהוג לפי זכות אלוקית זו.

הבעיה השנייה שעסקנו בה בגיליוננו היא הפירוש שניתן ע"י חז"ל לפסוקנו אשר פסוק מפורש (מלכים ב' י"ד ו') נראה סותר אותו. נגענו כאן בשאלת היחס שבין פשוטו של מקרא למדרש חכמים, ועין לזה בדברי הר"ן בחידושיו (אף הם) לגמ' סנהדרין כז ע"א:

לא יומתו אבות על בנים: ואם תאמר: והא איצטריך קרא לגופיה, שלא יומתו האבות בעון בניהם, כדכתיב באמציה (מלכים ב' י"ד ו') "ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה לא יומתו אבות על בנים"? איכא למימר, דמקרא אינו יוצא מידי פשוטו, דפשטיה דקרא הוא שלא יומתו אבות בעון בנים, ומדרשו שלא יומתו בעדות בנים ומקרא אחד מתחלק לכמה טעמים, כדכתיב (תהל' ס"ב י"ב) "אחת דבר אלוקים שתים זו שמענו". אי נמי משום וסיפיה דקרא, דכתיב "איש בחטאו יומתו".
וכי תאמר: ולמאי אצטריך לן קרא, שלא יענשו האבות בעון בנים, וכי צריך לומר, שאם הכה הבן את אביו או אם קלל אותו, שלא נהרוג את האב?! יש לומר, דעיקר קרא לא בא לפוטרו מן העונש, דהא פשיטא הוא, אלא שהוא אזהרה על הדבר, שלא יעלה על לב המושל לשפוך חמתו על הבנים בעון האב או על האב בעון הבנים והיינו דכתיב (מלכים ב' י"ד) "ואת בני המכים לא הכה".

ועיין לזה גם גיליון כי תצא תש"ט, דברי בעל מגילת אסתר על ספר המצוות לרמב"ם שהובאו שם.