קידוש וחילול ה'

שלושה פסוקים אלה מסיימים יחידה גדולה לא רק בתוך פרשתנו אלא בנושא שעסקו שתי הפרשיות הקודמות: וככה יסביר ר' דוד הופמן את מובנם של פסוקים אלה ואת מקומם בתוך ספר ויקרא:

בסוף חוקי הקדושה לכהנים                       (כ"א א'

                                                            כ"א י"ז

                                                              כ"ב ב'

                                                           כ"ב י"ח)
בא אחרית דבר לכל חוקי הקדושה שבו נמסרו המצוות החשובות בדבר קידוש ה' "ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם" בדומה לאזהרה בפרק י"ח ד'; י"ט ל"ז; כ' ה'; "ולא תחללו" – לאותה אזהרה שניתנה בפסוק ב' בייחוד לכהנים, מפנה הכתוב כאן את דעתם של כל ישראל – לעיל מתכוון הציור לשמירת טהרת הקדשים, ואילו כאן יש לו מטרה כללית.

(ואולם לא כך היא סברת כל המפרשים, לכן הובאו בשאלה א דעות שונות, אשר כל אחת יש לה ראיות משלה).

ואולם מה הוא תכנו של מושג קידוש השם בזה עוסקת שאלה ב בהביאה קטעים מתוך המקורות המראים דרכים שונות לקיום מצווה זו.

ואולם בחברת מבוגרים או בחברת בני נוער "מבינים" יש לעורר עוד לפני כן שאלה אחת שלא קל יהיה להבין תשובתה, וזה עניין השאלה:

ואולם כאן תישאל שאלה גדולה: וכי מי שהוא עפר ואפר, "חרס את חרסי האדמה" – וכי יש בידו לחלל שמו הנורא או יש בידו לקדש שמו של מי שהקדושה שלו והוא מקור הקדושה? והלא כל קדושתו של אדם – אם יגיע למדרגה זו – אינה אלא "חיקוי" של קדושת ה' וכמו שנצטוינו "קדושים תהיו כי קדוש אני" – ומה מוזרה היא המצווה שאנו הבלתי קדושים נצטוינו לקדש שמו? ונראה שיש ליישב תמיהה זו על ידי שנבחין בין קדושת ה' אובייקטיבית – הקיימת ועומדת לדור ודור ולנצח נצחים שלא השתנתה ואינה משתנית, היא היא קדושת עצמו, ובין קדושת "שמו", היא פרסומו, היא היא הכרתם הסובייקטיבית של בריותיו את אדנותו, את קדושתו. מה שנצטוינו אנו לעשות בשתי מצוות אלה, במצוות לא תעשה של "ולא תחללו את שם קדשי" ובמצוות עשה של "ונתקדשתי בתוך בני ישראל" אינו אלא המלכתו בתוכנו, והוא הוא תפקידנו שלשמו נוצרנו.

תפקיד פרדוקסלי זה שהוטל עלינו שיהא העבד, ממליך את מלך מלכי המלכים, שיהא בן החלוף מגדיל שמו של מי שהיה הווה ויהיה לפני היות הכל ואחרי ככלות הכל – כבר ניתנו לו במדרש ביטויים שונים וחריפים ומדהימים בפרדוקסליות שלהם, ונציגה בזה רק אחד מהם:

פסיקתא דרב כהנא פסקא י"ב: בחודש השלישי, עמוד ק"ב: (ישעיהו מ"ג י') "אתם עדי נאום ה'... כי אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה!" תני ר' שמעון בר יוחאי: אם אתם עדי – אני הוא ראשון ואחרי לא יהיה. ואם אין אתם עדי – כביכול אין אני ה'.

קטעים רבים נוספים מתוך המקורות המבטים את בדרכים שונות רעיון זה של תפקיד האדם בקידוש שמו יתברך ימצא המורה והמדריך במאמר של ש. ה. ברגמן שהוזכרו בסוף הגיליון – אך כל זה אינו עניין אלא למתקדמים בהבנת תורה ולא ל"מתחילים".

שונה משאלה זו היא שאלה ה"איך"? מה הם המעשים ומה הן הדרכים אשר בהם יקדש האדם את שם ה'. הקטע הראשון (בתוך יומא) הוא המובן ביותר ואפשר ללמדו אפילו לילדים בכתה ו' (בית ספר יסודי). כאן המושג קידוש השם אינו אלא חינוכי בלבד, השפעת היחיד על ציבור, על הסביבה, באמצעות מצוות ומעשים טובים, למהלך מחשבותיהם של "המושפעים" ניתן כאן ביטוי הולם ביותר. מהתנהגות האדם וממשאו ומתנו עם הבריות יסיקו בני אדם מסקנות על התורה ועל טיבה. פלוני שלמד תורה – אם יפים דרכיו, אם מתוקנים מעשיו – הרי שהוא עדות לכך כמה נאה היא תורה זו, כמה מאושר הוא מי שלומדה – ומכאן מן "אשרי אביו שלמדו תורה" עד ל"הבה ונלמד אף אנו תורה" לא ירחק המרחק.

על קידוש השם לא בחיי יום יום, ולא בחיי האדם בכלל, כי אם במותו מדובר בקטע השני של הרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה', ואולי ראוי – ושוב לא בפני מתחילים – להקדים לו קטע אחר מתוך הרמב"ם:

רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה ט':

שציוונו לקדש את שמו והוא אמרו "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ועניין זאת המצווה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמיתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק, ואף על פי שבא אלינו מכריח לבקש ממנו לכפותנו שלא נשמע אליו אבל נמסור עצמנו ולא נתעהו לחשוב שכפרנו אף על פי שלבותינו מאמינים בו יתברך. וזאת היא מוות קידוש השם שמצווים בה בני ישראל בכללם, רצוני לומר: התרת עצמנו למוות בידי האנס בעבור אהבתו יתברך וההאמנה באחדותו, כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה בזמן נבוכדנצר הרשע כשציווה להשתחוות לצלם והשתחוו לו כל ההמון וישראל בכלל, ולא היה שם מקדש שם שמים אבל פחדו הכל, והייתה בזה חרפה לכל ישראל על אשר אבדה זאת המצווה מכללם. ולא נצטוותה זאת המצווה אלא לכמו המעמד המפורסם הגדול ההוא אשר פחד ממנו כל העולם. ולהיות פרסום היחוד בזה, יעד ה' על ידי ישעיה הנביא, שלא תשלם חרפת ישראל בזה המעמד ושיראו בהם בחורים בעת הקשה ההיא, לא יפחידם המוות ויתירו נפשם ויפרסמו האמונה ויקדשו את השם ברבים. כמו שהבטיחנו באמרו (ישעיה כ"ט): "לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, כי בראותו ילדיו מעשי ידי בקרבם יקדישו שמי. ולשון ספרא: על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ ישראל – על מנת שתקדשו שמי ברבים.

לצעירים אפשר להסביר יפה את שתי הדרכים לקידוש שם ה' על ידי שני הבתים הראשונים בשירו של ביאלק: אם יש את נפשך לדעת. בית ראשון מדבר על מקדשי שם ה' במותם, השני – בחייהם.