שליחות משה לסיחון

שתי שאלות הן המעסיקות אותנו בשאלון זה, האחת מתייחסת לעצם השליחות לסיחון (כ"ו-כ"ט) והשנייה לפסוק כ"ט בלבד.

את השאלה לעצם השליחות (שאליה מתייחס בעל הכתב והקבלה בסוף דבריו) ניסח אברבנאל – המומחה בניסוח שאלות וקושיות – כדלהלן:

אם ה' יתעלה אמר למשה: "...קומו וסעו... החל רש והתגר בו מלחמה", איך שלח אליו משה דברי שלום, הפך הציווי האלוקי? ולו היה סיחון משיבו: "הנה כל הארץ לפניך, נכח ה' דרככם", מה יעשה אדוננו משה? האם יחדל להלחם בו? הנה יהיה זה לו עוון פלילי בהמרותו את פי ה'! ואם ילחם בו אחרי הודאת השלום, הנה בלי ספק דבר בלתי ראוי שיחל דברו ומוצא שפתו ישנה אחרי ששאלו לשלום וענה אותו שלום?

המדרש עונה לקושיה זו תשובה חשובה ביותר (חשיבותה גדולה מעבר לשאלה פרטית זו):

תנחומא פרשת חוקת:

זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ד): סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. לא פקדה התורה לרדוף אחרי המצוות, אלא (דברים כ"ב) כי יקרא קן צפור לפניך (שמות כ"ג) כי תפגע שור אויבך, כי תראה חמור שונאך, (דברים כ"ד) כי תקצור קצירך ושכחת עמר... לגר ליתום ולאלמנה יהיה; כי תבצר כרמך... לגר ליתום ולאלמנה יהיה... כלם באו לידיך, אתה מצווה עליה – ולא לרדוף אחריה, והשלום – "בקש שלום" במקומך, "ורדפהו" – במקום אחר, וכן עשו ישראל: אף על פי שאמר להם הקב"ה (דברים ב' כ"ד) החל רש והתגר בו מלחמה, רדפו את השלום, שנאמר: ואשלח מלאכים... אל סיחון... דברי שלום.

ותשובות אחרות המיישבות את פסוקנו על פי לשון הפסוקים עיין בגיליון דברים תש"י.

ועוד נביא בזה את תשובת ר' יוסף בכור שור המנסה לפשר בין הצו האלוקי "החל רש והתגר בו מלחמה" ובין הקריאה לשלום בדרך של דיוק משפטי:

ר' יוסף בכור שור, כ"ט:

ולפי שרוב ארץ סיחון הייתה מארץ עמון ומואב (עיין במדבר כ"א) ולא מארץ ישראל, קראו לו לשלום. (אבל לעוג שהיה מחזיק ארץ הרפאים שהיא מארץ ישראל, לא קראו לו לשלום). ...ולכך אמרו לסיחון "אעברה בארצך" כלומר בארצך שאין לנו דין בה.

והתשובה מוזרה, כי כאילו מתעלם בכור שור כאן מן הרעיון "עמון ומואב טהרו בסיחון" והיא טענתו העיקרית של יפתח במשא ומתן עם מלך עמון.

השאלה העיקרית והיא שעוסק בה החלק העיקרי של גיליוננו (כל שאלה א, חלק של ב וכל ג) היא הסתירה בין פסוק כ"ט בפרקנו לשני פסוקים אחרים בתורה, תשובת מלך אדום בפרשת חוקת והרחקת עמון ומואב מכלל ישראל בפרשת כי תצא.

תשובת רש"י שנדחית על ידי הראב"ע, מנסה להגן עליה בעל רכסים לבקעה:

והמואבים היושבים בער שקנינו מידם אכל ומים ומכל מקום נתעבו מבוא בקהל ה' על אשר לא קדמו אותם, לא הוציאו להם מנפשם אכל ומים, שכנראה היה זה מימי קדם חק לעמים, לקדם פני העייפים בלחם ומים, כמו שנאמר (בראשית י"ד) ומלכי צדק הוציא לחם ויין וגדעון (שופטים ח') הרג אנשי סוכות על שמאנו לתת לאנשים העייפים לחם, והמואבים לא עשו כן, עד שהוצרכו ישראל לשלח להוציא מהם במחיר.

וכל העניין הזה יעויין ברמב"ן, פרק כ"ג פסוק ה':

ד"ה על דבר אשר לא קדמו: מצינו (לעיל ב' כ"ח-כ"ט) אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער. ורבים אמרו שהם לא קדמו אותם אבל ישראל קנו מהם. וזה הבל, כי די למחנה שימכרו להם כאשר ירצו לקנות. ועוד כי ישראל לא באו בגבול מואב, והמואבים הוציאו להם לחם ומים בכסף, והכתוב יספר שעשו המואבים כאשר עשו בני עשו, ולמה ירחיק המואבי לעולם בעבור זה ולא יתעב האדומי.
ור"א אמר (לעיל ב' כ"ט) כי טעם כאשר עשו לי בני עשו והמואבים, על אעברה בארצך בדרך (שם פסוק כ"ז), אבל לא מכרו להם לחם ומים. כי הם עברו בהר שעיר ובער, רק מלך אדום לא הניחם לעבור דרך מדינתו אשר הוא יושב בה, והוא מה שאמר (במדבר כ' י"ח) לא תעבר בי.
גם זה הבל, כי הם אמרו אל מלך אדום אעברה בארצך, וימאן אדום נתן את ישראל עבור בגבולו (שם פסוק כ"א), הנה לא נכנסו כלל בגבול אדום. וכן כתוב (שם כ"א ד') ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום, כי הוצרכו לשוב לאחור דרך ים סוף מהר ההר שהוא על גבול ארץ אדום, ולא באו בארץ אדום עצמה כלל. ויפתח אמר בביאור (שופטים י"א ט"ז-י"ח) כי בעלותם ממצרים וילך ישראל במדבר עד ים סוף ויבא קדשה, וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש, וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב וגו' ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב, הנה זה מפורש שלא באו כלל בארץ אדום ולא בארץ מואב. ואלו באו שם היו מוכרין להם לחם ומים, כי אין המנהג לנותן רשות לעם הצבא לעבור בארצו שלא ימכר להם לחם ומים.
והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית י"ד ט"ז), ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה (שם י"ט כ"ט). והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה. האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו, כמו שכתוב (לעיל ב' י"ח-י"ט) אתה עובר היום את גבול מואב את ער, וקרבת מול בני עמון. והנה הכתוב הזהירם (שם פסוק י"ט) אל תצורם ואל תתגר בם, והם לא קדמו אותם כלל, כי היה הכתוב אומר "כאשר עשו לי בני עשו המואבים והעמונים", אבל לא הזכיר עמון, שלא קדמו אותם.
והנה עמון הרשיע בזה יותר מכולם, כי בני עשו והמואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בהם הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם, ועמון לא אבה לעשות כן, וזה טעם "אשר לא קדמו", שלא יצאו לקראתם בלחם ובמים כאשר עשו האחרים. ולכך הקדים הכתוב "עמוני" והקדים להזכיר פשעו על דבר אשר לא קדמו אתכם, ואחרי כן הזכיר "מואבי" וחטאתו.
ורבותינו דרשו (יבמות ע"ו:) עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, מפני שהאיש דרכו לקדם ואין האשה דרכה לקדם שתוציא מזון חוץ לגבול הארץ, וכן הזכירו בירושלמי (שם פרק ח' הלכה ג') ובמגילת רות רבתי (ד ח), מפני שדרך האיש לשכור ואין דרך האשה לשכור.