ההתרחקות משני העמים

מתוך ההקשר מתברר שהמדובר בפסוקים אלה הוא בנושאים אסורים ושזהו פירושו של הביטוי "לא יבוא בקהל". איסור ההתקרבות וההתיידדות עם שני העמים (- וכך מסביר הופמן לפשוטו את פסוק ז') מנמקת התורה בשני נימוקים שונים. "אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים" הוא סמל גדול להעדר אהבת אדם, העדר אחוות עמים. התורה מראה דבר זה כבר בספר בראשית (פרק י"ד) בעימות של מלך סדום "היוצא לקראת" אברהם בידיים ריקות (לא בנתינה אלא בבקשה לקבלה) עם מלכי-צדק מלך שלם* (אף הוא לא מבני עמנו) המוציא לחם ויין לחוזרי מלחמה. וכן יש להשוות למקומנו את זעמו של גדעון על אנשי סוכות (שופטים פרק ח') וכן יש להשוות ישעיה כ"א י"ד:

"לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד"

להבנת איסור ההתיידדות (ולא רק הנישואים לגרים מבני עמון ומואב) עם עמים אלה טוב לזכור את דברים ב' ט' ודברים ב' י"ט. איסור דרישת שלומם אינו כלל וכלל זהה עם ההיתר לקחת את אשר להם ואין כל סתירה בין שני המקומות.

ורצוי להפנות לב הלומדים למדרש הבא:

במדבר רבה כ"א (ו):

(במדבר כ"ה) "צרור את המדינים". אף על פי שכתבתי (דברים כ') "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה שלום" – לאלו לא תעשה כן – "לא תדרוש שלומם". אתה מוצא במי שבא עמהם במידת רחמים, בסוף בא לידי ביזיון ומלחמות וצרות.
ואיזה? זה דוד: (שמואל ב' י') "ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש..." אמר לו הקב"ה: "אתה תעבור על דברי? אני כתבתי "לא תדרוש שלומם" ואתה עושה עמם גמילות חסד?! (קהלת ז') "אל תהי צדיק הרבה" – שלא יהא אדם מוותר על התורה.
(מתנות כהונה: לעשות מדעתו יותר ממה שצותו התורה)
וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד?!"
סוף בא לידי ביזיון: (שמואל ב' י') "ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח חצי זקנם ויכרות את מדויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם". ובא לידי מלחמה עם ארם נהרים ומלכי צובא ומלכי מעכה ועם בני עמון – ארבע אומות. וכתיב (שם) "וירא יואב כי היה אליו פני המלחמה... מי גרם לדוד כך? שביקש לעשות טובה עם מי שאמר הקב"ה "לא תדרוש שלומם"...

לשאלה ב יש להשוות את גיליון דברים של שנתנו שאף הוא עסק ברובו (שאלות א, ג, ד) באותה שאלה. אלא שהפתרונות הניתנים שם (עיין בייחוד רלב"ג והכתב והקבלה) שונים לגמרי מפתרונו של הרמב"ן המובא בגיליוננו.

להבנת שאלה ד (שהחטיאו את ישראל) השווה דברי הגמרא סנהדרין ק"ו:

אמר להם בלעם: "אלוהיהם של אלה שונא זימה הוא. והם (ישראל) מתאווים לכלי פשתן. בוא ואשיאך עצה: עשה להם קלעים (רש"י: אהלים של קלעים, כמו שעושים בשווקים)... והשב בהן זונות וימכרו להם כלי פשתן..." וכשישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאים לטייל בשוק, אומרת לו...: "הרי אתה כבן בית, שב, ברור לעצמך!" וצרצורי של יין עמוני (רש"י: נאדות יין) מונח אצלה. אמרה לו: "רצונך שתשתה כוס יין?" כיוון ששתה, בער בו (רש"י: שהיה משתכר ובוער בו יצר הרע) אמר לה: "השמעי לי". הוציאה יראתה (אליל שלה) מתוך חיקה. אמרה לו: "עבוד לזה". אמר לה: "הלא יהודי אני!" אמרה לו: "מה אכפת לך... ולא עוד אלא שאיני מניחה אותך, עד שתכפור בתורת משה רבך!" וזהו שנאמר (הושע ט') "המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שקוצים כאהבם".

------------------------------------------------------------------------------------

*) עיין בספרי "עיונים בספר בראשית" עמודים 93-94.