קרבן הנשיאים

פליאה גדולה אשר השתדלו רבים מן המפרשים ליישבה עומדת לפנינו בלימוד פרק זה: כל מי שלומד את פרקנו ואפילו לימוד שטחי ביותר יעמוד בפניה. שתים-עשרה פעם שומעים אנו אותם הדברים על הקערה, המזרק, הכף, הפר, האיל, הכבש... והן לא יתכן – וכל דרך לימודנו מתנגדת לכך – שיהיה זה דבר "שבמקרה", שלא תהיה בזה כוונה מיוחדת.

אברבנאל, שכוחו גדול בניסוח השאלות (שאלות אשר כבר הקשו אותם קודמיו מבלי לנסח אותן בבהירות כזו) מקשה:

למה זכר הכתוב כאן קרבן כל אחד מהנשיאים בפרטיות הענינים, בהיות קרבנותיהם שוים מבלי חלוף כלל, והיה די כשיאמר בראשון מהם: "זה קרבן נחשון בן עמינדב" דרך משל ואחר כך דבר יום ביומו, וכן הקריב פלוני ביום פלוני, לא שיכתוב דבר אחד י"ב פעמים, שהוא כפל מופלג ודבר זר?

יתן המורה לתלמידיו לשער תשובה או תשובות לשאלה, וכן ייעזר בדברי הרמב"ן בד"ה ויקריבו נשיאי ישראל החל מן "והנכון בטעם הכתוב כי הקב"ה חולק כבוד ליראיו".

אולי אפשר גם להסתייע בפתרון השאלה בדברים שנאמרו גם כדי ליישב תמיהת המניין בבמדבר, שלא הסתפקה התורה בקביעת המספר הסופי, אלא נאמר מספר של כל שבט ושבט ושנמנו דווקא לגולגולת וכמאמר במדבר רבה:

"במספר שמות לגלגלתם": אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה: כמה במשפחתך? כמה בנים יש לך? אלא כולהון יהון עוברין לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם. הדא הוא דכתיב: "במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגלגלותם".

פליאה גדולה זו היא שהביאה את פרשנינו להזדקק למדרשים רבים ושונים הרחוקים מן הפשט – שלא כדרכם. וכבר העיר על כך בעל "דברי דוד" על רש"י (הלא הוא ר' דוד בעל הט"ז על השו"ע) לדברי רש"י:

ד"ה פר אחד: כנגד אברהם: לא כתב רש"י זה, גבי יהודה (היינו לא בפס' ט"ו ששם מוזכר קרבן נחשון למטה יהודה ושם מוזכר הפר לראשונה, אלא כתב רש"י פירושו לפר, לאיל – גנד יצחק, לכבש – כנגד יעקב, לפסוק כ"א אגב קרבנו של נתנאל בן צוער שהקריב שני) כדי לתרץ למה הוצרך להזכיר בכל אחד קרבנות אלו ולא אמר בקצור סך כולם, אלא שכל אחד בא לדרשה, כמו שהביא הרמב"ן בשם המדרש בכל שבט טעם מיוחד לקרבנו. ועל כן הביא רש"י דרשה מיוחדת על השני ומאי דאפשר לו למדרש דרש; ומכח זה שינה רש"י דרכו בכל מקום לפרש פשוטו של מקרא ולא דרשות של גימטריאות, מה שעשה כאן, מן הטעם שאמרנו.

אבל הדרך בה הלכו הדרשות המובאות לקרבן הנשיאים הן ברש"י הן ברמב"ן, אינו רק על דרך הגימטריאות. רבות הן על דרך האנלוגיה ("כנגד"). בחלקן אנלוגיות של צורה, וברובן אנלוגיות מספריות. דברים חשובים על דרך זו של מדרשינו כתב היינמן בספרו "דרכי האגדה".[1]

את דרך האנלוגיה המספרית למדו חז"ל כבר מן המקרא עצמו. וכן נאמר במידה כ"ז מברייתא דל"ב מידות שהתורה נדרשת:

מניין שדורשין "כנגד" (בהוצאות ישנות הגירסה "מנגד" אך בהוצאה המדעית של ענלאו הגירסה "כנגד") באגדה? שנ' (במדבר י"ד): "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם". וכן הוא אומר (מלכים ב' י'): "ויאמר ה' אל יהוא יען אשר הטיבות ועשית הישר בעיני, ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב, בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל". למה בני רבעים? כנגד ארבעה דורות שעמדה מלכות אחאב ונעקרה על ידו ואלו הן: עמרי אחאב ויורם ובניו. ל"יורם" שנאמר: ונרד לשלום בני המלך והגבירה.[2]

ועל פי מידה זו נדרשו אנלוגיות – לפעמים אנלוגיות החושפות משמעויות עמוקות – בין מעשי בני אדם במקרא בהזדמנויות דומות, בין עולם עליון לעולם תחתון, בין מצוות לבין מאורעות היסטוריים ולסוג זה של מדרשים שייכים שם מדרשינו.

------------------------------------------------------------------------------------

[1] עיין בפרק ז', "קישור".

[2] ויפה מאיר היינמן לאנלוגיה זו: האם זאת אומרת, שמפני שהמרגלים בילו בארץ זמן רב כל כך, יימשכו הנדודים במידה כזאת? לא ולא! כי מלבד זה שהמרגלים הרעים מתו מיד (י"ד ל"ז) והעונש נגזר רק על בני המתלוננים, העיקר הוא כי התורה אינה מגנה את המרגלים על ששהו בארץ ארבעים יום, אדרבא, הם ראויים לשבח מפני שהמשיכו בביצוע תפקידם שסכנת מוות היתה כרוכה בו! אין כאן איפוא שום יחס מתימטי ישיר בין אורך המעשה לאורך העונש, אלא שוויון המספרים מורה רק על השייכות ההדדית בין המעשים.