מזונם של הבריות

בבריאת האדם עסקו הגיליונות תש"ז-תש"ח. הפסוקים של גיליוננו עוסקים בדאגה האלוהית לקיום האדם.

מבחינה תחבירית יש קושי רב בשני פסוקים אלה. פסוק ל' ודאי אינו משפט העומד בפני עצמו – תופעה נדירה בדרך כלל בספר בראשית, עיין בראשית כ"ג י"ז-י"ח ורש"י שם. נראה לכאורה שהמושא העקיף שבו פותח פסוק ל' מתקשר למשוא העקיף של "לכם" סמוך לסוף פסוק כ"ט. ושים לב שרש"י כללם יחד בד"ה אחד. ואילו היה פסוק ל' מסתיים בשלושת המושאים העקיפים "ולכל חיית הארץ" "וכל עוף השמים" "ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה" – היה הקושי מתיישב בצירוף זה, ולא היה כל מקום לתפישות שונות. אך פסוק ל' מוסיף על שרשרת המושאים העקיפים גם מושא ישיר "את כל ירק עשב אכלה", והוא שונה בלשונו מן המושאים הישירים שבפסוק כ"ט:                  

"אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע
וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ"

ומכאן האפשרות לחילוקי דעות. ההושוו בני אדם ("לכם" של פסוק כ"ט) לבעלי חיים (שלושת המושאים העקיפים של פסוק ל') במזונם, ו"ירק העשב" של פסוק ל' אינו אלא סכום של שני המושאים הישירים שבפסוק כ"ט, או שאין השוואה גמורה ולאדם נתנו שני המינים המוזכרים בכ"ט ואילו לבעלי חיים נתן אותו ירק עשב של פסוק ל'? ויש פנים לכאן ולכאן ובשאלה א' הבאנו שלוש דעות שונות.

חשובה היא שאלת איסור אכילת בשר וטעמה (איסור שאינו מפורש במקרא, אף שלדעת כמעט כל  המפרשים – שד"ל בודד בדעתו – יוצא מתוך המקראות גם במקומנו וגם במקביל לו בדברי ה' אל נוח (ט, א'-ג') כשהותר להם הבשר).

יש להפנות את תשומת לב התלמידים לכבוד בו מכבדת התורה את חיי כל נברא אשר בו נפש חיה. ועיין לזה בייחוד דברי הרמב"ן. אמנם הרדייה בעולם בעלי החיים ניתנה לאדם; אבל יש להבין שרדייה זו אינה אלא ארגון וסידור כל עולם. האדם הושם כמושל אחראי לטובת הנתונים למרותו, והוא שולט בעולם הרמוני אשר שלום ישרור בין כל חלקיו (אין בני אדם אוכלים בעלי חיים ולא בעלי חיים טורפים זה את זה) והוא (פרק ב') נותן שם לכל בעלי החיים, ודומה בזה ליוצרו המסדר כוכבים במסילותם, "לכולם בשם יקרא" (ישעיה מ') ואין זה עדיין עולם מפולג לשני מחנות אשר איבה ביניהם, כפי שהוא אחרי המבול ("ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ") כאשר הותר מאכל בשר לאדם.

תפיסתו של שד"ל הנשענת על מבנה שיניו של האדם נראית לנו בלתי מתאימה  לגמרי לרוח התורה. וכי לא נאמר לאדם להתעלות מעל ליכולתו הגופנית, וכי אגרופיו ושריריו המאפשרים להכות לא נאסר השימוש בהם לרעה "ובהרמת יד נקרא רשע"?

לשאלה העיקרית בגיליוננו שהיא שאלה לסיבת השינוי בין האיסור באכילת בשר לאדם וההיתר לנוח נאמרו דברים חשובים ע"י מרן הרב א"י קוק זצ"ל בטללי אורות פרק ח' והובאו כמעט בשלמות בגיליון ראה תש"ה.

השאלות ברש"י הן קשות הפעם ואינן מכוונות למתחילים. דברי רש"י כאן מצריכים עיון רב ואף פרשני רש"י הגדולים מחולקים בהבנתם. והנה חילוקי הדעות שבין שניים מהם בשאלת הדיוק בפסוקנו שממנו דייק רש"י לומר מה שאמר.

מהר"ל מפראג, בפירושו לרש"י "גור אריה":

"השוה להם בהמות וחיות למאכל", פירוש: הא דכתיב "לכם יהיה לאכלה ולכל חיית השדה" ולא הוצרך "לכם" שכבר כתב "הנה נתתי לכם", אלא לכך כתב "לכם", כדי שיהיה קאי על האדם ועל חיות השדה להשוות אותם יחד...

ומתנגד לו ר' מרדכי יפה, בפרושו של רש"י "לבוש האורה":

לא ידעתי מאין לו לרב הגור אריה זה הדיוק, דהיינו משמע מיתורא ד"לכם" להשוות אדם לבהמה, אין הלשון סובלו, דאם היה רש"י דורש יתרוא ד"לכם", היה דורשו למעוטא: לכם לאכלה ולא לחיות הארץ. והיה ממעט עשב זורע זרע ועץ פרי מן החיות, והיה אומר שלא הותר לחיות אלא שאר מיני ירק עשב, והיה פירוש "כל ירק עשב" של פסוק ל' – שאר כל ירק עשב.
אלא שהאמת היא ד"לכם אינו יתורא כלל, שכן דרך הכתוב לכפול תיבות מפני אורך המצוע שביניהם, שכן כתיב (שמות פרק א') "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפר ושם השנית פועה ויאמר בילדכן את העבריות" הרי שכפל מילת "ויאמר"  מפני אורך המצוע שביניהן, הכי נמי כפל מילת "לכם" מפני אורך המצוע שביניהן.

ואם נקבל טענתו זו של לבוש האורה, הרי שלא ייתור של "לכם" הוא הקשה לרש"י אלא קושי אחר!