הרעב במצרים
בראשית פרק מז, פסוקים יג - כז
הבא ללמד את הפסוקים האלה העוסקים ב"תיקוני יוסף" בכלכלה המצרית צריך לפנות אחורה וללמוד שנית בפרשת מקץ את הפסוקים שבסוף פרק מ"א. ואין להבין את פעולות יוסף בפרקנו, אם לא כהמשך לתיקונים שהנהיג עוד לפני בוא הרעב.
יש להסביר לתלמידים שאותו משטר הקצוב הזכור להם יפה משנותיה הראשונות של מדינתנו והידוע למבוגרים משתי מלחמות עולם במאה שלנו – הוא דבר חדש לגמרי, שלא היה ידוע בצורתו זו במאות הקודמות, ושמעשהו של יוסף במצרים, של אגירה ממלכתית הבאה למנוע כל אפשרות של אגירה פרטית ושל ספסרות ושל שוק שחור – הנה מעשה רב ומהפכני.
נראה, וכן דעת כמה מפרשים (ועיין רמב"ן מ"א מ"ח), שלא רק תבואה אגר אלא כל דבר אוכל, ושלא רק עם התחלת שנות הרעב התחיל בקיצוב ובמכירה מתוך המלאי הממלכתי, אלא אף בשנות השובע גזר על בזבוז והזקיק את כל תושבי הארץ לאכול מנות קצובות בלבד.
ואם ישאל השואל: אם היה הכל כל כך מאורגן ומסודר ומנת כל איש מוקצבת לו – איך נבין את דברי הכתוב:
"וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה?"
יענה לנו בעל אור החיים, כי הצעקה נבעה יותר מטעמים פסיכולוגיים מאשר מטעמים כלכליים:
כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, לכן נתכוין לפתוח האוצרות כולן, כדי שיראו אנשי הארץ כל הרבוי (שפע המזון הנאגר באוצרות) ולא ירעבו, כי הרעבון ייכנס ללב האדם, כשיראה שיש מחסור, וכשיראו כל האוצרות הנפתחים, יתקרר חום הרעב שבוער בלבם.
ומעתה יש לעבור אל פסוקי גיליוננו. החשובה בשאלות גיליוננו היא שאלה א. אותה שאלה לתכלית התורה בספרה לנו פרק בסדרי כלכלה במצרים, לדברי בנו יעקב יש להפנות במיוחד את תשומת לב התלמידים לפסוק המדבר בכהני מצרים ובמעמדם החברתי והכלכלי.
"רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם"
האין אנו שומעים כאן את לעגה של התורה לאותו "צדק ויושר" המשאיר לאלה היחידים הבטוחים בלחם, הנזונים משלחן פרעה, גם את אדמתם? על משקל "תן לעשיר ויעשר עוד". ושמא נכתב פרט זה כדי שנבין את מצות תורתנו השוללת מן הכהנים כל אדמה וכל נחלה, ושמא נכתבה כל הפרשה הזו בפירוט כזה להראותנו, שמי שהוציאנו מארץ מצרים מבית עבדים אסר עלינו סדרים אלה – ומתנגד להם ניגוד גמור:
לא לפרעה היא האדמה:
"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי"
ולא לפרעה או לשום בשר ודם אנו עבדים:
ויקרא כ"ה מ"ב
"כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד"
ויקרא כ"ה נ"ה
"כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
ואשר לכהנים ולשלטונם ולנכסיהם?
"... וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה"
פסוק כ"ד
"כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה
עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה"
ונראה שאותו "על כן" שבפסוקנו המנמק, למה לא ימכרו אלה את נחלתם – אשר ממילא יש להם כל צרכם, אותו "על כן" רווי אירוניה. משמיע את הדו בפסוק המובא לאחרונה, מאחר שנתנו ללויים כל צרכיהם:
"עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה"
לא על מנת שיתעשרו ויאגרו כוח להשתלט ולהתעלל בצאן מרעיתם נבחרו:
"בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה"
פסוק ט'
"עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו
ה' הוּא נַחֲלָתוֹ"
