רחל ולאה

יחסו של יעקב אל רחל ואל לאה – יחס שונה זה שנמשך אח"כ להוותו גם אל בני רחל ואל בני לאה – הוא נושא גיליוננו הפעם.

השאלה הראשונה עוסקת בבעיה שהיא בעיקרה לשונית. מקומה של מילה "גם" (השנייה) בפסוקנו תמוה. הן ה"גם" לעולם מרבה את המילה שבאה לאחריה על משהו הקודם לה. ולא ברור כאן מי הוא השלישי שאהב יעקב יותר מלאה, שתוכל לצרף אליו את רחל אשר גם אותה אהב יעקב יותר מלאה.

הדרך שהולך בה הרמב"ן והרשב"ם אחת היא, אלא שהרשב"ם מסביר את התופעה הלשונית, שעל ידה מתיישב הקושי, במילים מפורשות: "רוב גם הפוכים בתורה" – הרשב"ם יוצא מתוך ההנחה שמקומו ה"חוקי" של ה"גם" הוא לפני המילה המצטרפת, הנוספת "גם" היא על הנאמר לפני כן. (כ"ז ל"א: "ויעש גם הוא מטעמים" – גם עשו, כמו שעשה לפני כן יעקב; כ"ז ל"ה: "ברכני גם אני"; כ"ב כ"ד: "ותלד גם היא" ואם יהיה מקום ה"גם" לא בסמיכות הדוקה על המילה שאליה היא מתייחסת, יקרא לה הרשב"ם "גם הפוך".) (בעברית המדוברת היום בארץ יהיו רוב הגמי"ן "הפוכים" בלשון הרשב"ם. רגילים אנו לשמוע "אני גם נוסע למקום פלוני", ואין הכוונה לומר: כתבתי, טלפנתי, שלחתי מברק למקום פלוני ועתה הנה אני גם נוסע לשם". אלא הכוונה לומר: "פלוני נוסע ואלמוני נוסע וגם אני נוסע" (שגיאה זו נפוצה ביותר).

שאלה ב עוסקת בפליאה של "שנואה לאה", וכי ייתכן שאבינו השלישי, הרך והרגשני שבאבות, יהיה שונא לאשתו אם השבטים?
בשאלה ג ניתנו שתי תשובות שונות זו מזו לסיבת חרון אפו של יעקב, חרון אף והתפרצות דווקא אל אשתו האהובה רחל ודווקא בשעת צרתה ויגונה. דברי הרמב"ן ראויים לתשומת לב רבה, חשיבותם היא מעבר למעשה יעקב והתנהגותו.

לפי דבריו לא היה חרון אפו של יעקב על רחל לא בגלל דבריה אלה ולא על שדברה דברי התפנקות כדרך הנשים האהובות ולא על דברים של מה בכך, אלא מפני שראה בה תפיסה לא נכונה בכל ענייני תפילה; ולמעלה מזה, תפיסה מוטעית ביחסי האדם לאלוהיו. כי הלא זהו ההבדל בין כל מיני לחש וקסם ותחבולות אליליות למיניהם לבין תפילה זכה של אדם אל יוצרו. הראשונים חושבים להכריח רצון האל לרצונם (ואין כל הבדל בכך אם באמצעות לחשים, קרבנות, תנועות וריקודים, לחשים של הברות חסרות שחר או אם בדברי תהלות ותשבחות תחינות ובקשות בעל כח שירי גדול – כל זמן שדעתו לשעבד את האל בכח אמצעיו אינו אלא קוסם ועובד עבודה זרה ממש) ואילו המתפלל האמתי יודע שאין בכח תפילתו להכריח את קונו ויודע הוא ש"ה' הוא – הטוב בעיניו יעשה" ו"כשם שמברכים על הטובה כן מברכים על הרעה".

כבר עמד הרמב"ן על הבדל זה שבין קרבן שהוא לרצון ובין קרבנות האליליים, נאמרו בפרשת ויקרא, שהמקריב קרבן לרצון ה' רוצה להתעלות בקרבנו "שיוכל הוא לקרבה אל האלוהים" ואילו האלילי רוצה להוריד אליו את כח האלוה, רוצה להכריח את הכח העליון למלא רצונו. והוא הדין בהבדל שבין תפילה אמתית לבין תפילה שאינה אלא לחש וקסם...

והנה – לפי דעת הרמב"ן חטאה כאן אמנו רחל ברצונה להכריח רצון האל בתפילה, ביתר דיוק – ברצותה שיתפלל הצדיק עליה ויטה רצון האל לרצונו, וזהו טעם כעסו וחרון אפו של יעקב.

גם הרד"ק רואה בדבריה של רחל סימן לתפיסה פסולה לגמרי ומחמיר בחטאה עוד יותר מן הרמב"ן.

ואילו לפי בעל העקדה סיבת תשובתה החריפה של יעקב היא אחרת. לא תפיסה מוטעית של התפילה או של עבודת ה' גרמה להתפרצותו, אלא כעסו של יעקב מתפרש כאן ככעס על ששכחה רחל את יעודה האמתי – העיקר, אשר – לפי דברי בעל העקדה – אינו שונה מיעודו הוא (של הגבר), לפי שהיא "כמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות, כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות וכאשר יורה פשט פרשת "אשת חיל". והיא בגעגועיה לילד ראתה כל עולמה רק ביעודה השני (לפי דעת בעל העקדה: "התכלית הקטן"!!) להיות אם ובלעדיו אין חייה חיים". "ואם אין מתה אני". והרי זו בגידה בתפקיד, בריחה מן היעוד, השתמטות מן החובות אשר מוטלים עליה לא בהיותה אשה אלא בהיותה – אדם. אם כן לא הדרישה המופנית אליו כמי שבידו טובה ואף לא הדרישה התובעת מאת ה' במפגיע היא שעוררה את רוגזו, אלא עצם העמדת כל חייה, כל תכנם וכל תכליתם על הדבר האחד – אשר לא ניתן לה – הוא שהעלה את חמתו. והוא שהביאו לאמר מה שאמר.

גם הרמב"ן, גם הרד"ק וגם בעל העקדה, שלושתם משתדלים ללמד זכות על יעקב ולבאר את התפרצותו מתוך שהם מגדילים את אשמת רחל ורואים בדבריה יותר מאשר התפרצות אדם בצערו. ואילו רבותינו חכמי המדרש דנים אותו לכף חובה מבלי כל ניסיון להקל מעל אשמתו:

בראשית רבה ע"א י':

רבנן דדרומאה בשם ר' אלכסנדרי (איוב ט"ו) "החכם יענה דעת רוח" – זה אברהם שנאמר (בראשית ט"ז ב') "וישמע אברהם לקול שרי"; "וימלא קדים בטנו" – זה יעקב, שנ' (בראשית ל' ב') "ויחר אף יעקב". אמר לו הקב"ה: "כך עונין את המעיקות? (=לעקרות מועקות רוח ומרות נפש) חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה!!!" (בנה = יוסף).

חז"ל מאשימים אותו במתן תשובה בלתי ראויה למי שפונה אליו בצר לו. וכדרכם לראות בין ביטויים דומים בשני מקומות (אף המרוחקים) קשר פנימי בין שני עניינים ראו בין שני המקומות,
בין דברי יעקב לרחל:    
פרק ל' פסוק ב'   

"הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי"

לבין דברי יוסף אל אחיו:
פרק נ' פסוק י"ט

"הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי"

קשר פנימי שבין חטא ועונש.