אהיה אשר אהיה

פסוק זה שבו עוסק גיליוננו כולל את הסברו של השם בן ארבע האותיות (עיין דברי הרשב"ם!) והרבה עסקו בו ראשונים ואחרונים עד היום הזה.

לפני שפותחים בפירוש הפסוק יש להבין תחילה את הקשר שבתוכו הועמד, יש להבין מה פירוש השאלה "מה שמו?" שעליה ניתן פסוקנו והפסוק שלאחריו כתשובה. פירושה של שאלה זו ניתן לנו בתחילת דברי הרמב"ן (שאלה ב) ורק לאחר שתובן השאלה, אפשר לגשת להבנת הפירושים השונים שניתנו לתשובה. הבאנו הפעם מדברי המדרשים, מדברי הפרשנים ומדברי הפילוסופים. אחדים מן המדרשים מתפרשים אף הם פירוש מלא בדברי הרמב"ן שבשאלה ב. המדרש המובא ברמב"ן כ"מדרש אגדה" מקורו בלתי ידוע. ל' גינזבורג כותב עליו בספרו הידוע (באנגלית) אגדות היהודים: An unknown Midrash quested by numerous authors

ויש המשערים שיש לפרשו כאילו נאמר: "אהיה אשר תהיה" בלשון א"ת ב"ש, ואילו לנו נראה שאין צורך ל"אל תקרי" זה, והמדרש מתפרש יפה גם אם נפרשנו: "אהיה אשר אהיה" בהתאם למעשיך.

דברי הרמב"ם, המובאים ברמב"ן בתמציתם לקוחים מן המורה מאמר א' פרק ס"ג, והנה קטע קטן מתוך הפרק ההוא, הנוגע לענייננו:

וכאשר נראה ית' אל משה רבנו וצוהו שיקרא לבני אדם ויגיע אליהם זאת השליחות אמר (משה לפני ה'): תחילת מה שישאלוני, שאאמת להם שיש אלוה בעולם נמצא, ואחר אמר שהוא שלחני, מפני שכל ב"א אז אל יחידים (חוץ מיחידים) לא היו מרגישים במציאות השם... שהם לא היו נבדלים מן המורגש (כי יחשבו שאין בנמצא אלא הגשם)... ולמדהו ה' אז מדע, שיגיעהו אליהם, יאמת אצלם מציאות ה', והוא "אהיה אשר אהיה", וזה השם נגזר מן "היה" והוא המציאות, ואין הפרש בין אמרך "היה" או "נמצא" בלשון עברי. והסוד כולו בשנותו המלה עצמה המורה על המציאות... והושם השם הראשון והוא המתואר (נושא) "אהיה" והשם השני אשר תארו בו "אהיה" והוא הוא בעצמו (=גם התואר וגם המתאר הם "אהיה" בלי שום שנוי במלה או בהוראה). וכאילו הראה שהמתואר הוא התאר בעצמו והיה זה באור ענין שהוא נמצא לא במציאות (עיין פרק נ"ז) (הוא נמצא אבל לא ככל נמצא אחר, שהמציאות בכל נמצא אחר היא מקרית, בשעה שמציאות האלוה אינה מקרה שחל בעצם האלוה). ובא באור הענין ההוא ופרושו כן: הנמצא אשר הוא הנמצא, כלומר מחוייב המציאות, וזה כאשר יביא אליו המופת בהכרח, שיש דבר מחוייב המציאות לא נעדר ולא יעדר, כמו שאבאר מופתו.
וכאשר הודיעהו ית' הראיות אשר יתקיים בהן מציאותו אצל חכמיהם, כי אחר זה בא "לך ואספת את זקני ישראל", ויעד להם שהם יבינו מה שהודעתיו לך ויקבלוהו, והוא אמרו "ושמעו לקולך", השיבו משה על כך ואמר: "הנה הם יקבלו שיש אלוה נמצא באלו המופתים השכליים, (אבל) מה תהיה ראיתי שזה האלוה הנמצא שלחני??" ואש נתן לא אות.

                        (הביאורים בסוגריים לקוחים מפירוש יהודה אבן שמואל).

בחירתו של רש"י באחד מן המדרשים מרבים ושונים מכוונת תמיד על פי העקרון שנתן לו רש"י בעצמו ביטוי בדבריו לבראשית ג' ח' ד"ה: "וישמעו", שאלה דומה (לבחירת רש"י במדרש אחד מני רבים) אף היא בפרשתנו ובפרקנו הועמדה בגיליון שמות תשי"ב, ועיין שם. הבחירה שם והבחירה במקומנו קשר פנימי ביניהם.

לשאלה ג. אם תובן ביקורת הרמב"ן לדברי ר' יצחק, רב סעדיה והרמב"ם (שאלה ב4), יובן גם ההבדל הגדול בין הכוזרי לבין ספר העיקרים.

פרנץ רוזנצוייג במאמרו [*] Der Ewige, הבהיר את ההבדל שבין שתי התפיסות, והסביר הסברה מלאה וממצה את דברי הרמב"ן. כן גם מוסברים במאמר ההוא לבטי אותם המתרגמים אשר ניסו – בהשענם על פסוקנו – לתרגם את השם בן ארבע לא כפי שהוא נקרא (בלשון אדנות) אלא כפי שהוא נכתב. לבטי משה מנדלסון בבואו לתרגם את פרקנו אשר הסבירם בפירושו לשמות ג' י"ד, נידונו בהרחבה במאמר ההוא. (את דברי הרמב"ן בביאור שם הבאנו בגיליון שמות תש"ג, ועיין שם).

------------------------------------------------------------------------------------

[*] מתוך הספר: M. Buber u. Frnaz Rosenzweig, Die Schrift und ihre Verdeutschung. pp. 184-210