הפטרה

הפטרתנו היא השנייה מבין ז' דנחמתא שמפטירין בשבע שבתות שלאחר תשעה באב החל משבת ואתחנן עד פרשת כי תבוא. המעוניין ימצא חומר על סידור הפטרות אלה, על דינים ומנהגים הקשורים בהם בספרו של יעקבסון: חזון המקרא כרך ב', עמודים 11–15.

לשאלה א. יש לשים לב לכך שהסדר הכיאסטי של פסוקנו – בלשון פרשנינו "פתח במה שסיים" רגיל מאוד במקרא ובייחוד בספרי נביאים, וכבר עמד על כך ראב"ע בכמה מקומות במקרא, אך בענייני סגנון לעולם אין להסתפק בקביעת הימצאותו של קו סגנוני מסוים, בקריאת שמו, אלא יש לחתור למשמעותו; העובדה שיש לפנינו לשון נופל על לשון (פרונומסיה) או לשון קצרה או מטונימיה או כיאסם כשלעצמה אינה אומרת כלום כל זמן שלא הבנת את תפקידה של תופעה סגנונית זו בתוך ההקשר שלו, במקרה שלנו עומד המלבי"ם על כך וניתן להסביר דבר זה שלא על דרך הדרש.

לשאלה ב. הבאתי הפעם דברי הגמרא השייכים לאותם מדרשי כתובים הרחוקים מפשוטו של מקרא, לסוג זה של מדרשים אמר הרשב"א דברים החשובים למנוע אי-הבנות:

הרשב"א, לעין יעקב:

ד"ה אמר הקב"ה כלום אשכח עוולות:
יש משתבשים וחושבים, שהם ז"ל מפרשים הכתובים הבאים בהגדותיהם כיוצא בזה על צד האמת, כמו שפירשוהו בהגדות, וכאילו כאן "עולה" בשורוק כמו "עולה" בחולם, וכן "מרחם בן בטנה" – פטר רחם הבא מן הבטן, וכן "אלה" ו"אנכי", ובזה ישתבשו רבים.
ונחלקו לשתי כיתות: כת מהם מצד נטותם לדברי חז"ל וסומכין על מה שאמרוהו, חושבים כי כך פירוש המקראות באמת, אחר שבא בדבריהם ז"ל כך! וכת מהם משתבשים יותר, ונוטים אל צד הכפירה, שחושבים כי כן הייתה דעתם בפירוש המקראות ההם, וחוזרים וגוזרים שזה שיבוש מהם, ולזה יצאו לשיבוש גדול ממנו, ותולים השיבוש בכל מה שאמרו גם בפירושי התורה ובמצוות, ואלו סכלים באמת ונגד פניהם נבונים, וכדי לסלק שני השיבושים האלה צריך אני להעיר ולפרש כוונתם בכל כיוצא בזה:
דע, שעיקר הכתוב הזה לומר, שישראל ראשית המחשבה בבריאת העולם השפל, מפני שהם מקבלי התורה, שבה ובמצוותיה עמדו על ידיעתו יתברך, ועל מה שרצונו יתברך מן העבודה, והוא אומרו (שמות ד', כב) "בני בכורי ישראל", ואמר (ירמיהו ב') "קודש ישראל לה', ראשית תבואתו". ואמרו חז"ל: "מחשבתן של ישראל קדמה לכל". והוא שדימה כאן לאשה עם עולה, שהוא פרי בטנה, ואמרו שאהבתו יתברך אליהם חזקה מאהבת האם לבן, לומר שלא ישכחם לעולם על שום חטא, באמרו (דברים ד', לא) "לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך", והוא אמרו כאן: "ואנכי לא אשכחך".
ומן הידוע שאי אפשר לאשה להמיר את בנה או להסתפק בו אם הוא בנה או לא, אחר שהוא פרי בטנה, מה שאין כן באב, על כן דימה הכתוב עניין ישראל לאביהם שבשמים לאשה עם הבן, לומר שלא ימירם באומה אחרת.
ומפני שקיום ישראל בעשיית מצוותיו יתברך ובתשובה בעת נטותם מהם, והתשובה תשלם עם עשיית הקרבנות, וקבע עוד עולות בבוקר ובערב והם התמידים שמכפרים על הכל ואף על הרהורי הלב, וקבע להם קרבן אחד מחויב והוא פטר הרחם, לזכור נפלאותיו שפדאנו מכל נזק ביום הכותו כל בכור בארץ מצרים, לפיכך יאמר כאן: "כלום אשכח עולות ופטרי רחמים", כאילו נקוד "עולה" בחולם ובן בטנה פטר רחם; ואין הכוונה להם רק להכניס באור העניין בלשון הפסוק לרמז וזכר. וכן מלת "אלה" ומילת "ואנכי"; והכוונה להם לרמז לזכר שנתכפר להם עוון העגל, שהיה מחייב שיהיו נשכחים בו מן העולם, כאומרו (שמות ל"ב) "הרף ממני ואשמידם", ועם כל זה נתרצה להם הקב"ה עם התשובה אחר שקבלו בסיני את התורה.
ושמו (=חז"ל) מילות "אלה", "ואנכי" לרמז לזכר, וזה מנהג חז"ל במקומות אחרים... ובוודאי אין כוונתם להוציא פסוקים מידי פשוטם אלא כל זה מחכמתם לקבוע דברים הצריכים ונכבדי העניין, גדולי התועלת, בלשונות לא תשכח זכירתם.

עיין גם בעלון הדרכה לפרשת חוקת תשכ"א.