פרשתנו זו מתחילה ברשימה ארוכה של ארבעים ושנים מסעי בני ישראל במדבר. מלבד אי אלו הערות לוואי המזכירות איזה מאורע שקרה להם לישראל בדרכם – הרי לפנינו כארבעים פסוקים שאין בהם אלא שמותיהם של מקומות בלבד.

רשימת שמות יבשה זו, שהיא בוודאי עניין גדול לחוקרי עתיקות ולגיאוגרפים המשקיעים עמל בזיהוי השמות – מה עניינה בתורה שהיא, כפי דברי המשורר האלוקי בתהלים י"ט, "מאירת עיניים", "משמחת לב" ו"משיבת נפש"? והלא ככה ולא כחומר למחקר ארכיאולוגיים, היסטוריים וגיאוגרפיים – ראו אותה לומדיה האמיתיים שבכל דור, וחיפשו בה תמיד את אשר הובטח לנו עליה: "כי לקח טוב נתתי לכם" ומהו הלקח הטוב הצפון ברשימה כזו? וכאילו רצתה התורה כבר להזהירנו שלא נזלזל ברשימת שמות כזו אשר אין בה לאדם הרואה לעיניים כלום, לכן הקדימה דווקא כאן בפסוק ב':

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'"

אמנם "אבן עזרא" רוצה להדביק את מילות "על פי ה'" למילת "למסעיהם", דהיינו לומר לנו שהיו מסעיהם על פי ה', אך בצדק השיג עליו הרמב"ן:

"והנה מכתב המסעות (=כתיבת רשימת המסעות בתורה) מצוות ה' היא מן הטעמים הנזכרים או מזולתן, עניין לא נתגלה לנו סודו, כי "על פי ה'" דבק עם "ויכתוב משה" לא כדברי רבי אברהם (ראב"ע) שאמר שהוא דבק עם למסעיהם, שכבר הודיענו זה (במדבר ט' כ"ג) "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו".

לדברי רש"י ממדרש תנחומא שהובאו בשאלה א מעיר בעל באר יצחק:

מה טוב הדרש של מדרש תנחומא, שהרי כל התורה רובה ככולה רק במתייחס לישראל המצוות שנצטוו וסיפורי קורותם העונש בחטאם והגמול בהיטיבם. וכפי דרשת חז"ל בטעם המניין שנמנו כל פעם להודיע כמה אהובים הם לפני המקום. ועל ידי שנחסר מהם במגפה ציוה למנותם ורמז בזה ה' יתברך כאילו כביכול צר לו בחיסרון כל איש אחד מהם, שזה הוראת המניין לדעת כמה נשארו, וכאב המתנחם במות קצת בניו בבניו הנשארים בחיים ומתרפק עליהם שלא יחסר לו חלילה איש מיתר בניו.
ועל דרך זה גם כן ספור מן הארבעים ושתיים מסעות, לפי שהוציאם הקב"ה ממצרים להנחילם ארץ חמדה ועד שלא באו לארצם עודם בדרך עברו עליהם מקרים רבים, עתים לטובה עתים לרעה, ונשתהו בדרך והקורות שעברו עליהם הן בהפלגת הצער והעונש והן בהפלגת החסד, לזה באה בפרשתנו רשימה קצרה מן המסעות שנדדו במדבר, למען בבואם לארצם במנוחה תחת שדות וכרמים יקראו ברשימה ההיא. ובכל מסע ומסע יעלה על זכרונם מה המוצאות אותם במקום זה וישימו על לב חסדי המקום, וגם הייסורים שסבלו בגזרתו יתברך על מרים, למען יעשו רק צדקה וטוב, לבלתי יחטאו.
והנה פרשה זו מעוררת אותנו על אהבת הקב"ה לעמו ישראל, שאחרי שובם לביתם – ארצם, מסר להם האב הנאמן רשימה לזכר עולם, מה היה להם בדרך, למען בהעלותם על לב כל זה, יתענגו על מנוחתם ויתעוררו אל האושר האמיתי, אהבת ה' יתברך ויראת ה'.
זהו כוונת הדרש ההוא.

כנראה האריך בעל באר-יצחק כאן בפירוש דברי רש"י, כדי להוכיח עד כמה כלולים ברשימה "יבשה" של מקומות גיאוגרפיים על חזרותיה המרובות של הנוסחה "ויסעו מ... ויחנו ב..." רעיונות חינוכיים לאהבת ה' וליראת ה'.

אך אין בכל דבריו אלה תשובה לשאלה א3.

לשאלה א2 נביא בזה את יישובו של ר' דוד פראדו, בעל משכיל לדוד:

...ונראה דמספר מ"ב מסעות המכוון בהם מקומות שישבו בני ישראל משיצאו ממצרים עד ערבות מואב והראשון הוא רעמסס. ושפיר שייך ביה לשון "מסע", לפי שישראל היו מפוזרין בכל ארץ מצרים ולשעה קלה כנסם הקב"ה כולם ברעמסס לפי שישראל היו מפוזרין בכל ארץ מצרים ולשעה קלה כנסם הקב"ה כולם ברעמסס – וזהו המסע הראשון. ומה שמנה רש"י מרעמסס עד רתמה היינו עד ולא עד בכלל... ושוב תמנה מרתמה ואילך עד הור ההר, והור ההר בכלל...

ואחרי העיון יתברר שאף זה פירוש דחוק ביות. והמשווה את דברי רש"י במקומנו ואת דבריו בפרשת חוקת כ"א ד' ד"ה דרך ים סוף, לדבריו כ"ו י"ג ד"ה לזרח וכן לדברים י' ו' ד"ה ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה, ישוב ויתמה עוד. ובעל לבוש האורה ניסה ליישב כל התמיהות האלה בפירושו למקומנו (ל"ג א') אלא שהדברים ארוכים מדי מלהביאם הנה.