הברית בהר סיני

הבא ללמד פרשיות ראשונות של ספר דברים (דברים – עקב) צריך לתת דעתו ודעת תלמידיו על המבנה המיוחד שבו הובאו הדברים. מתחלפים בפרשות אלה סיפורי מאורעות עם דברי מוסר ואלה ארוגים באלה. (מעשה המרגלים בפרשת דברים כמבוא לדברי המוסר הבאים אחריה, סיפור מתן תורה בפרקנו, סיפורי התלונות חוטא העגל בתוך פרשת עקב).

חכם אחד מחכמי אומות העולם* גילה בפרשיות אלה בכמה מקומות מבנה כיאסטי בשימו לב במיוחד לפעלי עשייה ושמירה המתייחסים למצוות. הפעלים האלה חוזרים ונשנים, או כשרשרת של פעלים במשפט כולל, או כזוג או שיבוא כל אחד בפני עצמו. הפעלים הם:

            שמע – למד – שמר – עשה – סור מן הדרך – הלך בדרך

והנה בפרשה האחרונה של יחידתנו (החל מן "קרב אתה" עד סוף ו' ג') גילה החוקר הזה שמסודרים פעלים אלה בסדר כיאסטי, כדלקמן:

ה' כ"ג:

"קְרַב אַתָּה... אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה'"

א.

"וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ"

ב. כ"ה:

"מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר"

ג.  כ"ח:

"וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ"

   כ"ט-ל':             

"לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל בְּכָל הַדֶּרֶךְ... תֵּלֵכוּ"

ג. ו' א':

"וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת"

ב. ו' ב':

"לְמַעַן תִּירָא אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר"

א. ו' ג':     

"וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת"

וכן מצא גם מבנה כיאסטי גם בדברי ראשי השבטים אל משה (פסוקים כ'-כ"ג)

א 

"הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי"

ב

"וְעַתָּה לָמָּה                               נָמוּת"                                                 

ב1       

"אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ"

א1       

"כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱ-לֹהִים... מִתּוֹךְ הָאֵשׁ... וַיֶּחִי"

בזה רצה החוקר לסתור דעות המדברים על "שכבות" ועל  "גרעין קדום" ו"הוספות מאוחרות", על הערות שוליים שנכנסו – בכוונה או בטעות – לתוך הטקסט הקדום ואינן מתמזגות איתו וכדומה וכדומה.

לשאלה ב בכלל ובייחוד לדברי אברבנאל נביא בזה את דברי מ. בובר המתייחסים אמנם לא לפסוקנו אך מדברים לפסוק שגם בו אותו הקושי שראינוהו בפסוקנו: הוא מדבר שם בפסוקי מקרא בכורים** (דברים כ"ו):

הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו". עוד בעיתים מאוחרות עוד יותר, אל יאמר האיש המביא את הבכורים למשל: "אבותי באו אל הארץ" אלא עליו לומר: "באתי אל הארץ". כאן ממוזגים השניים שהכתוב פונה אליהם, העם והיחיד. "באתי אל הארץ" משמעה הראשון: אני, עם ישראל, באתי אל הארץ. הדובר מזדהה עם ישראל ומדבר בשמו. גם בן דור מאוחר מדבר בשם אותו דור שבא לפנים לכנען. וממילא בשם כל העם כולו לכל דורותיו שבא לכנות בגוף אותו הדור.

ואולם פתרון אחר, פתרון מעוגן היטב בסגנון לשון המקרא, ניתן לשאלת "לא את אבותיכם... כי אתנו אנחנו" ולשאלת כל הפסוקים הדומים לו (מן שאלה ב4) על ידי חוקר יפני בשם קרוזה*** בטוקיו, וזו תמצית דבריו בהתייחסו בייחוד לפסוק האחרון שהובא בשאלתנו ב4 (ירמיה ז' כ"ב):

...לפנינו ניב עברי מיוחד שאפשר לבטאו בצורת נוסחא אלגבראית כך: "לא א אלא ב" ופירושו בלשון המקרא אינו שלילת א לחלוטין, אלא רק שללה יחסית: במובן ידוע לא א או במידה מסוימת לא א אלא ב. דוגמת (בראשית מ"ה ח'): "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים", וכן (שמות מ"ז ח'): "לא עלינו תלונותיכם כי על ה'", (דברים ה' ג'): "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום" (שמואל א' ח' ז'): "כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם" (הושע ו' ו'): "כי חסד חפצתי ולא זבח", (תהלים מ"ד ד'): "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם". והרשימה המובאת במאמר ארוכה. לדעת המחבר ניב זה מצוי בנושאים מסוימים: השולח והשליח (דוגמה ראשונה ושנייה ברשימתנו). השתדלות באמרו: "לא עלינו תלונותיכם כי על ה'", אין הוא משתמש בלשון קצרה וברצונו לומר: לא רק... אלא גם, אלא: מובן מאליו וגלוי לעין כל שהתלונה היא נגד משה. ואין בדעת משה כלל להכחיש את המוחש, את תלונתם המפורשת נגדו. אלא דבריו יתפרשו כך: אתם מתלוננים עלינו, אבל תלונה זו בעצם, ביסודה, מכוונת יותר אל ה' מאשר אלינו, שהננו רק שלוחיו. תלונתכם עלינו אינה חשובה כל כך, אפשר גם להזניחה, לא לשים לב אליה, אך אין לשאת את הדבר שתלונותיכם מכוונות אל ה'.אם כן: אין המדבר מכחיש כלל את א, שהרי זהו מן המפורסמות, לא יעלה על לב השומע שבדעת המדבר להכחישו. ובהעמידו מילת שלילה על יד אותו א ידוע ומפורסם, שאין כלל אפשרות לשלול קיומו, ברור שרצה לשלול אותו א רק במובן ידוע, ועל ידי העמדת חיובו של ב ממולו מתברר מיד שרק מבחינת מה נשלל כאן א ולעומתו מודגש בכל תוקף ב.

            (עד כאן דבריו).

------------------------------------------------------------------------------------

* Lohfink Nobert, Das Hauptgebot: Eine Untersuchung literarischer Einleitungsfragen zu Dtn 5–11 (AnBib 20; Rom: Bibl. Inst. Press, 1963) XXIV + 317 S.

** מ. בובר: בין עם לארצו: בכורים. עמודים 7-8 והודפס שנית בספרו "דרכו של מקרא", מוסד ביאליק 1964, עמוד 82.

*** Kruse D.  "Dialektische Negation: als semitsches idiom" V.T. Vol. IV (1954) 88-385-400