גליונות נחמה סנונית - לעוף רחוק יותר מן הדמיון גיליונות נחמה - לדף הראשי
על האתר מפת האתר קבוצת דיון
עלון הדרכה
חזרה לגיליון
אין גיליונות נוספים בנושא זה
תנ"ך ברשת - עיון בפסוקי הפרשה
פרשת וארא
שנת תשי"ט

ארבע לשונות של גאולה

שמות פרק ו, פסוקים ב - ט

כדי להבין פסוקים אלה לכל עומקם יש לשים לב למקומם ולהקשר בהם נאמרו, היינו יש לפתח בפסוקים אחרונים של פרשת שמות: אחרי שנתקיימו דברי ה' למשה בסנה (ג', י"ט):

"וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה"

 – אחרי שפנייתו הראשונה של משה ואהרן אל פרעה תוצאתה היתה החמרת השעבוד, גזרות חדשות, עינוי נוסף – נפל רוח העם. גדלה המרירות, ואחרי אשר תלונות שהובאו לפני פרעה לא הועילו ולא כלום להקל את קשי השעבוד, הופנתה באורח טבעי המרירות אל משה ואהרן, הם אשמים בכל. לולא הם ורעיונותיהם המהפכניים, תכניותיהם הנועזות, לולא הליכה מחוצפת נועזת זו אל פרעה- אפשר היה עוד לחיות. אבל עתה:

פרק ה' פסוק כ"א:

"הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ"

מצב רוח תבוסני זה הדביק אפילו את משה, אף הוא בראותו את הסבל הנורא של עמו, סבל אשר הליכתו הוא אל פרעה היתה הגורם הבלתי אמצעי לו – נופל ברוחו, מתחיל לפקפק, בא בתרעומת לפני ה'.

ועתה באה בפתיחת פרשתנו זו הבטחתו השנייה של ה'. הבטחה לעתיד קרוב ולעתיד רחוק, אותה הבטחה אשר תצטרך מחדש לתת חיזוק ללבבות מהוססים, מפקפקים, מיואשים.

פסוקים אלה מקיפים את כל תולדות האומה, למן תחילתה בימי האבות, עוברים על ההוה של שעבוד מצרים, ומבטיחים הבטחות לעבר הקרוב ולעבר הרחוק, ומוזכרים בם ערכים יקרים ומקודשים לאומה זו: בחירת האבות, יעודם, יציאה ממצרים, ארץ ישראל, ותכלית הבנים להיות עם ה'.

כדי לעזור לתלמידים להתרשם מהם: ממבנה הקטע, מן החזרות שבו, מן העליה הבלתי פוסקת מפסוק לפסוק רצוי לכתוב אותם על הלוח בצורה כזו (או לתת ללומדים העתקים):

פרק ו'

פסוק ב':

וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו
 אֲנִי ה'

פסוק ג':

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי
וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם

פסוק ד':

וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן
אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ 

פסוק ה':

וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם
מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי

פסוק ו':

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
 אֲנִי ה'
וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם
וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם
וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים

פסוק ז':

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם
וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים
וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם
הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם

פסוק ח':

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ
לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב
וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה
 אֲנִי ה'

כך יבלוט לעיני התלמידים המבנה הכיאסטי, של כל הנאום הפותח באני ה' מסיים באני ה', שם אבות המופיע בתחילה ומסיים את הנאום: ושוב בהתאם למבנה כיאסטי מוזכרת הארץ בתחילת החלק הראשון בזמן האבות כ"ארץ מגוריהם אשר גרו בה". ומוזכרת הארץ בסוף החלק השני כשמדובר על העתיד ועל היעוד והפעם, הארץ לא ארץ מגורים אלא "מורשה".

כך גם תבלוט החזרה המרובעת של "אני ה'", וכך גם תבלוט אותה שרשרת של הבטחות, המבוטאות ב- 7 פעלים בגוף ראשון עם ו' המהפך מעבד לעתיד "והוצאתי-והצלתי-וגאלתי-ולקחתי-והייתי-והבאתי-ונתתי" אשר ארבעת הראשונים כונו בפי חז"ל בשם "ארבע לשונות של גאולה".

לשאלה א. שאלת ההדרגה בין 4 לשונות אלה יובאו כאן לטובת המורה דברי המלבי"ם (אך אל ימהר המורה לקראם באזני תלמידיו אלא יתן להם למצוא בכחם את ההדרגה שבין הפעלים),

המלבי"ם:

תחילה אוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, שמציין סבל העול הקשה שהכביד אליהם בגזרת התבן, שזה נתבטל תיכף כשהתחילו המכות לבוא על פרעה.
ואחר כך: "והצלתי אתכם מעבדות", שתיפסק העבדות לגמרי, שייעשו בני חורין ויצאו מן "הארץ".
ובכל זה לא היתה עדיין הגאולה שלמה, כי מצרים רדפו אחריהם, ועל זה אמר: "וגאלתי אתכם", שזה היה כשטבעו המצרים בים, שאז נגמרה הגאולה, כמו שאמר (י"ד ל'): "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים", וזה היה "בזרוע נטויה", בנסים מפורסמים, וגם היה בשפטים גדולים להעניש המצרים במה שטבעו בים סוף, שהיה משפט מידה כנגד מידה, כמו שאמר: "כי בדבר אשר זדו עליהם".

ואחרי שהובנו ההבדל שבין 4 הלשונות האלה יוכלו התלמידים לפתור את שאלת א3.

שאלה ב קשה אבל אי אפשר לדלג עליה. יעיין המורה בגליון וארא תש"ו שהיה כולו מוקדש לפסוק זה.

חשיבות שאלות ד ו-ה. ב-ד יש להכתיב את הדבור שניתן להכיר את ה' מתוך חסדים שעשה או מתוך פורענות שהוא מביא (ועיין דברים ל' א'-ב').