הברכות לזבולון וליששכר

מכל השבטים שנתברכו בפרשתנו זכה כל אחד לפסוק בפני עצמו, על פי רוב ליותר מפסוק אחד, פרט ליששכר ולזבולון שנכרכו שניהם בפסוק אחד:

פרק ל"ג פסוק י"ח:

"וְלִזְבוּלֻן אָמַר     שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ 
                          וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ"

דבר זה הפתיע מפרשים רבים. נראה שהועמדו שני שבטים אלה באנטי-תזה זה מול זה. ואף נראה שכן הוא בברכת יעקב ונוכל ללמוד פירוש ברכתם כאן מפירוש ברכתם שם.

וכן גם הסמיך רשב"ם, בפירושו את ברכת יעקב לברכת משה בעניין שני שבטים אלה, וכן דבריו שם לפשוטם של פסוקים:

"וירכתו על צידון", שהוא מקום סחורה רבה... ולכן אמר משה: "שמח זבולון בצאתך" בים לסחורה.
"יששכר חמור גרם", לא כזבולון שהולך עם עוברי ימים לסחורה, אלא עובד אדמתו יחיה, כחמור בעל אברים חזק, מצוי בין המשפתים, תחומי העיר לחרוש ולעבוד את האדמה... וכן אמר משה: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך".

אין המפרשים חלוקים בדעותיהם שהיתה שותפות בין שני שבטים אלה, אך שונים הם בפירושם את חלוקת העבודה בין שני השותפים. רואים אנו שיש הרואים כאברבנאל את שני השותפים כעוסקים בספנות ובמסחר. ויש המפרשים אותם כעסוקים בספנות ובחקלאות, ויש הרואים אותם כשבט היוצא למלחמה ומגן ושבט היושב בבית ועובד אדמתו, ואולם ידועה היא בעיקר תפישת השותפות כפי שבוטאה במדרשים ובעקבותיהם על ידי רש"י (שאלה ב) ובצורה חריפה עוד יותר בדברי ספורנו.

ספורנו, בראשית מ"ט י"ג:

זבולון יירש מקום חוף ימים. והקדים זבולון העוסק בפרקמטיא ליששכר העוסק בתורה. וכן משה רבנו בברכתו באמרו: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך", כי אמנם אי אפשר לעסוק בתורה מבלי שישיג האדם קודם די מחסורו, כאמרם: "אם אין קמח אין תורה" וכשיסייע האחד את חברו להמציאו די מחסורו, כדי שיעסוק בתורה, כמו שאמרו בזבולון, הנה עבודת האל יתברך בהשתדלות העוסק בתורה תהיה מיוחדת לשניהם.

כאן רואים אנו שחלוקת עבודה נהפכה ל"שותפות", היינו בשכר מתחלק. פירוש זה בין שבא לאשר מצב קיים ולהצדיקו, בין שבא לעורר יצירת מצב כזה, היה קורה אסון. "עבודת האל יתברך בהשתדלות" אחד משני השותפים, השותף העוסק בתורה, נהפכת כאן לעסק מכניס והרווח יגיע גם לשותף השני אשר השקעתו אינה עיסוק בתורה כי אם סיוע, בהמציאו לשותף השני "די מחסורו כדי שיעסוק בתורה". תלמוד תורה שהוא חובת כל אדם מישראל נהפך לעיסוקם של בעלי מקצוע אשר תמורת תשלום יזכו את הבלתי "משתדלים בעיסוק התורה" בחלק מזכויותיהם.

ונשימה מול תפישה זו של עסקי שותפות הנתלים בפסוקי יששכר-זבולון את דבר הרמב"ם אשר בשני מקומות מתקומם נגד השקפות אלה ונגד מציאות המסתמכת על השקפות כאלה:

הלכות תלמוד תורה פרק ג', הלכות י'-י"א:

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את ה', וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העוה"ב, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעוה"ז. אמרו חכמים על הנהנה מדברי תורה: "נטל חייו מן העולם". ועוד ציוו ואמרו: "אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפר בהם". ועוד ציוו ואמרו: "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון...". מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומידת חסידים הראשונים היא.

ואולם בחריפות יתר ידבר הרמב"ם בפירושו לפרקי אבות ד' ושם יסתמך לא רק על דברי חכמים, כשם שהוא עושה זאת במקומנו, כי אם בעיקר על מעשיהם ואורח חייהם, להודיעך שתורתם וחייהם לא היו עומדים בסתירה זה מול זה.

רמב"ם, פירושו לפרקי אבות, ו' ה':

"אל תעשה עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בו": אחרי אשר הסכמתי שלא אדבר בזאת הצואה מפני שהיא מבוארת, ולדעתי גם כן (מפני שגם ידעתי) שדברי לא יאותו לרוב חכמי התורה הגדולים – ואפשר לכולם – חזרתי והסכמתי ואדבר בה מבלי שאשגיח לקודמים או לנמצאים (מבלי שאשים לב לדברי חכמים שקדמוני או לבני זמני).
דע! זה שאמר, שלא תעשה התורה קרדום לחפר בו, כלומר: לא תחשבהו כלי לחיות בו. וביאר ואמר, כי כל מי שיהנה בעוה"ז בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם. פירוש: מחיי העוה"ב. והתעוותו בני אדם בזה הלשון הנגלה והשליכוהו אחרי גוום וקבעו להם חוקים על יחידים ועל קהילות, והביאו בני אדם לחשוב בסכלות גמורה. שזה מחוייב וראוי שיעזרו חכמים ותלמידים ואנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וזה הכל טעות ולא נמצא בתורה ולא בדברי חכמים דבר שיאמת אותן ולא רגלים שיישען עליהם כלל. שאנחנו כשנעיין בדברי חז"ל לא נמצא אצלם שהיו מבקשים ממון מבני אדם, ולא היו מקבצים ממון לישיבות הנכבדות והיקרות ולא לראשי הגלויות ולא למרביצי התורה ולא לאחד מן הגדולים ולא לשאר בני אדם מן העם, אבל נמצא בכל דור ודור בכל קהילותיהם, שהיה בהם עני בתכלית עניות ועשיר גדול בתכלית העושר. וחלילה לי לחשוד הדורות ההם, שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה, כי אמנם העני ההוא (ת"ח הלומד תורה), אילו פשט ידו לקחת, היו ממלאים ביתו זהב ופנינים, אלא שלא היה רוצה, אבל היה מסתפק במלאכתו שהיה מתפרנס בה, אם ברווח אם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כי התורה מנעתו מזה.
וכבר ידעת שהלל הזקן היה חוטב עצים והיה לומד לפני שמעיה ואבטליון והיה עני בתכלית העניות ומעלתו היתה כאשר ידעם מתלמידיו, שנמשלו כמשה ואהרן ויהושע, והקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי. ואין ספק שאילו היה מורה לאנשי דורו ליהנות מהן, לא היו מניחין אותו לחטוב עצים.
ורבי חנינא בן דוסא יצאה בת קול ואמרה: "כל העולם אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" ולא היה מבקש מבני אדם.
וקרנא היה דיין בארץ ישראל והיה דלי דולאה (דולה מים להשקות שדותיו) וכשהיו באים בעלי דין לפניו היה אומר: תנו לי מי שידלה במקומי או תנו לי דמי במלותי ואדון לכם. ולא היו ישראל שבדורם לא אכזריים ולא בלתי גומלי חסדים, ולא מצאנו חכם מן החכמים העניים שהיה מגנה אנשי דורו על שלא היו מעשירים אותם, חלילה לשם, אבל הם בעצמם היו חסידים מאמינים האמת, והיו מאמינים בהי"ת  ובתורת משה אשר בהם יזכה האדם לחיי העוה"ב, ולא היו מתירין לעצמו לבקש ממון מבני אדם, והיו רואים שלקיחתו היא חילול השם בעיני ההמון, מפני שחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם באדם, ותתבזה בעיניהם, ויהיה מי שעושה זה (במדבר טו, לא): "דבר ה' בזה".
ואמנם התעו אלה המתגברים לחלוק על האמת ועל הפסוקים הנגלים והפשוטים בלקיחת ממון בני אדם ברצונם או בעל כרחם מהמעשים אשר ימצאו בגמרא מאנשי בעלי מומין בגופותיהם או זקנים באו בימים, עד שאי אפשר להם לעשות מלאכה, שאין עצה להם אלא לקחת ממון מאחרים, ואם לא – מה יעשו? הימותו? זה לא ציוותה התורה...
ורב יוסף היה מוליך עצים ממקום למקום והיה אומר: "יפה מלאכה שמחממת בעליה", רוצה לומר: עם טורח אבריו, כי בהוליכו העצים הכבדים היה מתחמם גופו, והיה משבח זה ושמח בו והיה נהנה במה שחלק לו ה' יתברך.

ואולם רבים ממפרשי הרמב"ם ומן הפוסקים חולקים על דברי הרמב"ם האלה. והאיך בעניין זה וחלק עליו בעל כסף משנה (בהלכות תלמוד תורה שם) ומפני אריכות דבריו אי אפשר להביאם כאן. ועוד יותר האריך בדברי התנגדותו לרמב"ם ר' שמשון בר' צמח בספר התשב"ץ חלק א' סעיפים קמ"ב עד קמ"ז. ומראה בהרבה שאין אסור בדבריו קבלת שכר או תמיכה. ואם כי מודה הוא שב"דורות הראשונים" היו הרבה מחכמי התלמוד עניים ובעלי מלאכה:

והוי יודע שכל זה היו עושים מדרך חסידות לקיים מה שנאמר "יגיע כפך כי תאכל אשריך..." והיה אפשר להם לעסוק בתורה ולעשות מלאכתן, אבל אין כל הדורות שווים בזה, וכבר אמרו "בא וראה מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים: דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן ארעי, זה וזה נתקיים בידם. והאחרונים עשו תורתן עראי ומלאכם קבע, לא נתקיים בידם לא זה ולא זה... מתוך שהיו חסידים תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת, ולפי שדורות הראשונים היה לבם פתוח כפתחו של אולם... אם מתבטלים מתורתם בשביל מלאכתם, היו חוזרים אליה (=אל תורתם) בקלות... אבל האידנא דשכיח שר שכחה ואנו כמלוא נקב מחט סדקית, ואם יתעסק אדם במלאכה אינו רואה סימן ברכה במשנתו. הילכך מצאו היתר חכמי הזמן להגות יומם ולילה בתורה ולספק הוראות בישראל ולהיות ניזונין מהצבור...

עיין דבריו שם באריכות.