הבכורה

פרקנו זה עוסק בשני דברים נפרדים. בחלקו הראשון (פסוקים י"ט-כ"ה) הוא עוסק בהולדת הבנים, בטיבם וביחס ההורים אליהם, ובחלקו השני (כ"ט-ל"ד) במכירת הבכורה. ואולם נדמה לי שאין ללמוד אותו כסדרו ולעסוק בראשון ראשון ובאחרון אחרון, מאחר שאחרי קריאה ראשונה של פסוקים יט-לד מופנית התעניינות הלומד מיד לעניין השני והשאלה להתנהגותו של יעקב, למוסריותה של התנהגות זו מתעוררת מיד. כבר עמדו על שאלה זו כל גדולינו.

וכך ניסח את השאלה (השאלה הי"א) אברבנאל:

אם היה יעקב איש תם וישר איך מלאו לבו לומר לאחיו הגדול ממנו שימכור את בכורתו בנזיד עדשים ואין ראוי לאיש ירא א-לוהים וסר מרע שיתן עינו במה שאינו שלו, כל שכן שיונה אותו בדברים לקנות ממנו את בכורתו במחיר בזוי כמו שהוא נזיד עדשים. ואם היה עשו איש סכל היה ראוי שיעקב איש אוהב משפט ולא יונה אותו כי עם היות שנודה שבזמן ההוא לא היה הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו כי הוא דבר חידשתו התורה האלוקית כדברי הרמב"ן, אין ספק שלבכור היה מעלת כבוד שהצעיר יכבדהו ולמה שאל מאחיו שימיר כבודו בלא הועיל.
יקשה הגלגול שנתגלגל בו הדבר שהיה כבוא עשו מן השדה והוא עייף ושואל ממנו לאכול ואז בראותו  שהיה עייף ויגע ברעב ובצמא ושאל ממנו: "מכרה כיום בכורתך לי". וכבר העיר הר"ן על הספק הזה.

רואים אנו כיצד שם הזהר גם שאלה זו בפי היראים והשלמים ר' אלעזר בנו של ר' שמעון בר יוחאי וכל החבורה הנאצלה אשר עמו. ומאז ועד היום אין עשו חדל מלטעון טענותיו על יעקב ש"רימהו". והנה לבירור שאלה זו יש להקדים בירור במושג הבכורה אשר בה ידובר. (א1, א2) וראוי למורה לעיין בהסברים השונים שניתנו בזה, ולהבדיל בין המפרשים הרואים בה רק חלק כפול בנכסי אביהם, כדעת הרשב"ם (להלן) אשר לדעתו אין הבכורה אלא זכות חומרית, ובין אלה הרואים בה חובה וייעוד כדעת הספורנו (פסוקים ל-לא).

רשב"ם, כ"ה, ל"א:

ד"ה מכרה כיום: כלומר לאלתר מיד מכור לי חלק בכורתך הראוי לך בממון אבי בממון שאתן לך ואח"כ אתן לך המאכל לעדות ולקיום כדרך שמצינו ויאכלו שם על הגל לקיום ברית בין לבן ליעקב.

פסוק ל"ב:

ד"ה הנה אנכי הולך למות: בכל יום אני הולך לצוד חיות ביערים המצויים שם דובים ואריות וחיות רעות ואני מסוכן למות למה זה לי להמתין חלק בכורה לאחר מיתת אבינו. כך פירש אבי הרב רבי מאיר מ"ס.

לשאלת האברבנאל, לרגע שבו נעשה המקח, לניצול רעבונו ורגע חולשתו של הזולת - יש לעיין בשאלה א3 ולהיעזר במה שלמדנו בגיליון בראשית ב1.

נחזור עתה לחלק ראשון של פרקנו - להולדתם המופלאה של התאומים הבלתי דומים. המדרש רואה בתאומים ובאותה התרוצצות ביניהם - סמל לישראל ואומות העולם. חשיבות מיוחדת יש לייחס לדברי רש"י שהובאו בשאלות ב - 3, 6, 7.  מה שנאמר בעלון ההדרכה שלנו לגיליון בראשית של השנה על הבנת המדרש המתאר באופן אנכרוניסטי (= העברת קווי ההווה על גיבורי העבר) מובהק את קין והבל רבים בחלקו של מי יבנה בית המקדש, כל זה יפה כוחו לגבי הבנת המדרש המתאר את העוברים הנמשכים זה לבית מדרש וזה לבית ע"ז. ויש להעמיד שוב את התלמידים אל שפתו הציורית סמלית של המדרש ועל הצורך לתרגמה למושגים כלליים מופשטים.

(ויש להזכיר בהזדמנות זו גם את דברי הרמב"ן בפרשו את המדרש המובא ברש"י לויקרא י"ח, ב - שעמדנו עליהם בגיליון הקודם).

ולהבנת סמליותם של המדרשים המדברים כאן ביעקב ועשו נביא בזה ציטטה מתוך יצחק היינמן, דרכי האגדה עמוד 32 (הוצ' מאגנס תשי"ד):

דרך הדרשנים לפתור בבנים מה שנאמר באבות. המתודה הזאת יסודה במקרא הכולל לא פעם קבוצות בני אדם בלשון יחיד (עבד ה' בישעיה!); בייחוד האני שעליו מדבר האב (כגון: בראשית ל"ד, ל: "ואני מתי מספר"!) ומה שנאמר עליו - לאמתו של דבר הוא אמור בבניו....
הדברים אמורים קודם כל במידותיהם של גיבורי התנ"ך, ולא באבות עם-ישראל בלבד.
זיהוי עשו ורומי קיבל לכאורה את אישורו המלא ע"י הדיוק בפרטי המקרא המדברים בעשו ומפני כך הוא תופש מקום חשוב מאד בתוך הדרשות. "אדמוני" הוא, כלומר שופך דמים (ב"ר סג,ח; יב). באומרו "הלעיטני" הוא פוער פיו כגמל (ועיין רש"י!)...
חז"ל הכירו שיש ניגוד גורלי בין שני "הגויים" בני רבקה, כלומר הגאים הללו המתגאים שניהם בעולמם ובמלכותם (ב"ר סג, ז); המילים התמימות שאמר יצחק לבנו המתחפש (פרק כז, כב) "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" מקבלים (ב"ר סג, כ) מובן נבואי על-זמני כשהן מורות על תולעת יעקב שכוחה בפה ועל רומי השולטת בכח "דוכסיה, איפרכיה, ואיסטרטלטיה" (ב"ר עז,יד).  הניגוד שביניהם אינו אפוא פולמוס חיצוני אלא הוא רוחני;  "ויתרוצצו הבנים בקרבה- פירושו זה מתיר ציוויו של זה, וזה מתיר ציוויו של זה" (בראשית רבה סג, ו). - השנאה העמוקה (לרומי מחריב ארצנו) לא מנעה אפוא את היהודים מלהכיר כי אף אויביהם מכורים הם למצוותיהם, אבל תורתם סותרת את תורתנו.

ועל יסוד הנאמר כאן יש לגשת לשאלה ב-7. ואולי כאן יש גם לשים לב לצד הלשוני. לא תמיד מ"ם כזו היא מ"ם היתרון. ייתכן לפרש מ"ם "מלאום" כמ"ם הסיבה (כגון עובדיה: "מחמס אחיך יעקב תכסך בושה") ואז יהיו דברי המדרש מיוסדים גם על הסתכלות מדויקת בלשון המקרא, גם על ראיית יחסי האור והחושך בהיסטוריה האנושית.