בצלם אלוקים

פסוק זה אשר לו הוקדש גיליוננו הוא הן בתוכנו הן במיקומו בעל משמעות פונדמנטלית במקרא, בכוללו את מהות המין האנושי ואת תפקידו וככה ראו אותו גם ראשונים ואחרונים, יהודים ושאינם יהודים. הקשיים בו רבים וידועים. שניים מהם ניסח ר' אברהם בן הרמב"ם בזו הלשון (ואח"כ האריך מאד ביישוב הקושיות):

משמעו הפשוט של פסוק זה מתנגד לעיקרי הדת ומפני זה עלינו החיוב לפרשו כמו שיתפרשו שאר הכתובים המורים על הגשמות. וזה שבפשוטו שני דברים קשים וכבר דבר כל אחד מנכבדי חכמי אומתנו בבאורם שהם לשונות משאלים. אחד מאותם שני דברים הוא מאמרו יתעלה "נעשה" בלשון רבים והוא יתעלה הבורא אפס זולתו ואין שותף לו, והדבר השני שאמרו "בצלמנו כדמותנו", שיובן ממשמעו הפשוט, שהרמז אל תמונה וצורה והוא יתעלה נעלה מן הגשמיות ולכן אי אפשר שתהיה לו תמונה או צורה. וכבר הסיר המקרא את הקושיה הראשונה במאמרו "ויברא אלוקים את האדם" ובכן סרה הקושיה של "נעשה", ונתבאר בזה שלשון רבים השאלה לאיזה סוד, אם מבינים אנחנו אותו הסוד או אין אנחנו מבינים אותו.
והקושיה השנית והיא מאמרו "בצלמנו כדמותנו" לא נשארה במצבה ואינה סרה מפשוטה, כלומר: לא נשארה במצבה. שהרי אמר (כ"ז) "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו" ולא נאמר בפסוק זה לשון "דמות" כלל, והראה לך בזה, שמאמרו בתחילה (בפסוק כ"ו) "כדמותנו" – השאלה. ומפני זה נשמט לשון "דמות" בפסוק השני. ואעפ"כ נשארה הקושיה במאמרו "בצלמו בצלם אלוקים" ואמר ית' בפסוק אחר (ה' א') "זה ספר תולדות אדם... בדמות אלוקים עשה אותו, הרי הזכיר בפסוק זה "דמות" שהשמיט במאמר "ויברא אלוקים את האדם בצלמו" והשמיט שם (ה' א') זכרון "צלם" ובכן זה מורה על השאלת שניהם, "צלם לדמות" לאיזה טעם, שהרי אילו היה אחד מהם אמתי לא היה נשמט באחד משני הפסוקים ואלו היו שניהם לפי אמתת משמעותם, לא היו שניהם נשמטים באחד משני הפסוקים. והסוד בהם והכונה – בהשאלתם, הרי כבר נאמר הרבה בזה, ולאבא מרי ז"ל בזה מה שכתב בתחילת המורה והוא מה שאני עומד עליו ומביע אליו לבסוף ואין צורך להעתיקו.

בן הרמב"ם רומז כאן לפרק הראשון של מורה נבוכים המוקדש להסבר המושגים צלם ודמות, והמפרש אותם כהשגה השכלית אשר היא מהות האדם המבדילה בינו ובין כל יתר הבריאה, ובדרכו הלך הרד"ק.

המשותף לחמשת הפרשנים שהבאנו בשאלה ב הוא רצונם לשחרר את הלומד מן הדבקות בהוראה המצומצמת הראשונית של המלה ולהבין את הוראתה המושאלת. ויפים לענייננו דברי ר' יהודה אבן שמואל במבואו למורה נבוכים:[1]

לשחרר את האדם משעבודו לעצמו, להוציאו מחוץ לתחום הצר וללמדו לחשוב חשבונו של עולם... זוהי מגמתו של המורה הגדול. יודע הוא שבצרות אפקים זו יסוד כל המבוכה של טובי המשכילים מבני אדם והוא מנסה להוציאם ממלכודת זו, על ידי ניתוח יסודי של הסיבות שהביאם לכך.
שלש הן סבות המבוכה, שדי לגלותן, כדי להשתחרר משעבודן. הראשונה – "לשון בני אדם". "כי יצר בנו הדבור מאד מאד בכל לשון" (מו"נ ח"א פרק נ"ז), מתאונן הרמב"ם בבואו לבאר שאלות עמוקות הקשורות בחיוב המציאות. הלשון משמשת יפה את התחושה האנושית: יש לה די מלים להביע בהן כל מחישה וכל מוחש, ואולם בבואה אל עולם המושכלות מידלדל כח יצירתה, ובמקום ליצור מלים חדשות היא מכניסה הוראות חדשות אל תוך המלים הישנות, הנעשות עי"כ "משותפות" או "מושאלות". השיתופים וההשאלות נעשים ע"פ רוב על יסוד איזה דמיון קרוב או רחוק ועל פי רוב נשכח הרעיון היסודי של המשתתפים הראשונים, ובמקום לגלות את האמת לבני אדם, אין הלשון משמשת אלא לבלבל עלינו את הדעות ולערבב עלינו את המושגים.
החכמים והחסידים בחרו להם את השתיקה [2] ולא הלבישו את מחשבותיהם בבגדי הלשון. הנביאים... הוכרחו לדבר אל העם בשיתופים ובהשאלות, בחידות ובמשלים. "דברה תורה כלשון בני אדם" (מו"נ ח"א כ"ו). חובתנו הראשונה היא ללמד את עצמנו להבין את "שפת הנביאים" (הכוונה לשפת כתבי הקדש בכלל). חובתנו השניה לזכור תמיד ובכל עת, בבואנו לדבר על השאלות העומדות ברומו של עולם, להזהר מפחי הלשון...

(עד כאן דברי אבן שמואל).

דברי רש"י לפסוקינו קשים: שונה רש"י בפירושו לפסוקים אלה מכל הפירושים המקובלים. ראשית, בזה שאינו מפרש צלם כהעתקה, כתמונה של משהו אחר, אלא כדפוס שבו נעשית התמונה, כאמצעי.
ואלה דברי באר יצחק, המבורכים:

זהו ההבדל בין צלם לתמונה לדעת רש"י ז"ל, כי "צלם" אמר בבחינת היותו דפוס לצורה שתעשה על פי הדפוס ההוא, תהיה הצורה ההיא תמונת דבר אחר או הצורה הראשונה אשר במחשבת החושב, אבל שם "תמונה" הוראתו צורה נעתקת וגם איננה דפוס לצורה שתקבע במקום אחר.

שנית, אין רש"י מפרש את פסוק כ"ז כמשפט פשוט עם משפט תמורה, דהיינו שהמילה בצלמו מתפרשת ומקבלת הדגשתה וחגיגיותה ע"י התמורה בצלם אלוקים ברא אותו, אלא שלפנינו שני משפטים נפרדים, בעלי שני מובנים ולא כפי שפירשו קאסוטו, (מאדם עד נח):

כאן מתרומם הסגנון ונעשה שיריי, הפס' כולל שלוש צלעות מרובעות ובכל אחת בא הפעל "ברא". חזרה לשם הדגשה, הצלע הראשונה מספרת בדרך כלל את ענין בריאתו של האדם, השניה מבליטה את בריאתו בצלם, השלישית את בריאת שני המינים. מבנהו השיריי של הפסוק, לשונו החגיגית והפתוס המיוחד שבו, מעידים על החשיבות המיוחדת שהתורה מיחסת לבריאת האדם, המעולה שבנבראים.

ומצינו פסוקים דומים במבנם לפסוקנו, אשר בהם באה תמורה לשם הבלטה וגם שם רש"י מפרש את החזרה, את התמורה, כבעלת הוראה עצמאית. כגון בראשית ט' ה', ויקרא כ' י'; ועיין לדרכם זו של רש"י גיליון נח תשי"ז שאלה ב.

את דבריו הציוריים המגשימים של רש"י "שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים" מתרגם יפה סילברמן בתרגומו לפירוש רש"י (לונדון תרצ"ג):

"For everything else was created by a creative fiat

whilst he was brought into existence by a creative act".

לשאלה א5 יושם לב שאין לפי רש"י המדובר בפסוק כ"ז בבריאת אדם הראשון אלא בבריאת המין האנושי. וככה אומר ר' אליהו מזרחי:

ויהיה פירוש "ויברא אלוקים את האדם בצלמו", שברא כל צלמי מין האדם בכללו בדפוס העשוי לו, שהוא צלמו של אדם הראשון שנעשה "בכפו" של הקב"ה. אבל בריאת אדם הראשון עצמו לא נזכרה בתורה בפירוש, אלא במאמר "זכר ונקיבה ברא אותם".

הערה: לדברי רס"ג על "צלם האלוקים" ולמושג הזה בכלל עיין: מאיר וייס, תהלים מזמור ח', בייחוד החלק האחרון, "מעינות", כרך ה', עמודים 107-88, המחלקה לחינוך ותרבות תורניים של ההסתדרות הציונית, ירושלים.

------------------------------------------------------------------------------------

[1] מורה נבוכים עם פירוש יהודה אבן שמואל, מוסד ביאליק 1935, מבוא עמ' XXXVIII.

[2] מו"נ ח"א סוף פרק ג':

"צריך שיהיה האדם מכת מי שיצייר האמת וישיגהו, ואם לא ידבר בו, כמו שצוו החשובים (=הצדיקים) (תהלים ד' ה') "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה".