המלאך והצרעה
שמות פרק כג, פסוקים כ - לג
על הקשר שבין הפסוקים, שלהם מוקדש גיליוננו, לפסוקים הקודמים עמד בפרוטרוט ר' שמשון רפאל הירש. לדעתו, מוקדשים הפסוקים הקודמים החל מכ"ב כ' עד לכ"ג כ' בעיקר לשוויון שלפני החוק וליחסים ההדדיים בין בני האומה אשר ישבו על הארץ אשר תנתן להם. ויסודו של שוויון זה הוא בכך שהארץ הזו לה' היא. ושבתות ורגלים ושבת הארץ תפקידם לחנך לתודעה זו שהארץ לה' היא, ובפסוקים שלנו מודגש וחוזר ומודגש הרעיון שהארץ הזו לא בכחם ובגבורתם יירשוה, כי אם רק בכחו של ה' ובנסיו, ושהארץ הזו תהיה להם ותשפיע מטובה להם רק אם ישמעו בקולו ויעבדוהו. (עד כאן דברי הירש).
הפסוק הראשון מעורר כמה בעיות. לעניין מהותו של המלאך הבאנו כמה דעות. נוסיף בזה עוד את דעתם של שד"ל ושל קאסוטו:
הנה אנכי שולח מלאך לפניך: הקדמונים פרשו: מלאך רוחני. והערדער ורוזנמילר פרשו: עמוד האש והענן. ולא יובן לפי זה מאמר "ושמע בקולו".
ולי נראה כדעת רלב"ג שהמלאך הוא נביא, והוא משה, ולפי שחטאו ונתעכבו במדבר לא הביאם הוא אל הארץ ומלא יהושע את מקומו.
הנה אנכי שולח מלאך לפניך: אין הכונה לאישיות נבדלת מן הא-לוהים; ואין מלאך הא-לוהים סוף סוף אלא פעולתו של הא-לוהים... אין המלאך אלא עזרתו והדרכתו של ה', וכיוצא בזה נאמר בבמדבר כ' ט"ז "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים"... לפיכך המלים הנדונות כאן אין פרושן אלא, אני אדריך אתכם ואצליח דרככם. ובהמשך הכתוב בסיפא של פסוק כ"ב ברור הדבר שהכונה לפעולות ה' בעצמו ובכבודו.
ד"ה כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו:
כל ההשקפות התאולוגיות שקשרו מפרשים בכתוב זה, על תפקידם של מלאכים, על אפיים ועל יחסם אל הא-לוהים, זרות בהחלט לפשוטו של מקרא. לפי תפישת המקרא אין הבחנה מדויקת כאמור בין ה' ובין מלאכו, ועל זה מורה הבטוי "כי שמי בקרבו". פירוש המלה "שמי" הוא עצמי וכבודי. והכוונה: אני בעצמי מתגלה לכם בו, וכמוני כמוהו...
ואולם שאלה נוספת מתעוררת אם נשווה את פסוקנו לנאמר בפרק ל"ג פסוקים א'-ג', ובדברי משה שם! את מכלול השאלות המתעוררות בעימות זה מנסח האברבנאל:
השאלה היא (לכ"ג כ') מה היתה הסיבה שרצה הקב"ה במקום הזה לנטוש את עמו ולהסיר מעליהם השגחתו הפרטית אשר השגיח בם מיום הוציאו אותם מארץ מצרים ועתה למה הפקיד עליהם מלאך ינהגם, הוא ימשול בהם?
והנה בפרשת כי תשא שאמר ית' "ושלחתי לפניך מלאך" היתה לו סבה חזקה למה שחטאו בעגל. אבל כאן אחרי זכרון המעמד הנבחר ששמעו קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש ותשובתם היתה "נעשה ונשמע" – מה פשעם ומה חטאתם שנתחייבו בעונש גדול כזה?? ורש"י כתב: כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם... (עיין בגיליון)... באר שענין זה המאמר הוא עצמו מה שנזכר בסדר כי תשא ושנאמר כאן, כדי לבשר מה שיהיה אבל הוא דבר בלתי נכון מפנים רבים.
מהם כי הבשורה הרעה הזאת אין לה ענין, כי היא לא היתה לאות על דבר שיהיה, ושישובו בתשובה – ומה צורך אם כן בה?
ומהם שהנה כפי הדעה הזאת יקצר הכתוב ולא יבשר בעון שיעשו בעגל אלא בעונשו וגם לא יבשר במה שיתפלל עליו משה ולא בסליחת העון – ולא בשר אם כן תחילת הענין שהוא עון העגל ולא בשר תכלית הענין שהוא הסליחה והכפרה, אלא בשר באמצעותו שהוא העונש שנגזר ולא נתקיים, והוא זר מאד.
ומהם שאין זה המקום נאות לבשורה הזאת, כי תחילת הפרשה במשפטי התורה ובמצוותיה ועלית הרגל, ואיך סמוך לזה יבשרהו בעונש העגל ויחזור לענין הראשון ממתן תורה?
השאלה הב': למה לא ביקש משה רבנו כאן על הגזרה הזאת ולא צעק עליה כמו שהתפלל וצעק על זה עצמו אחרי עון העגל, ואם קבל הנהגת המלאך בהיות ישראל זכאים בלי פשע, איך חשב אחרי שעשו את העגל להרויח בתפלתו לבטל הגזרה הזאת??
(ועיין שם באריכות)
בשאלת ה"צרעה" יש לשים לב לכך, כיצד חלוקות דעות הפרשנים בין התפישה הריאלית לתפישה המטפורית. ונביא גם בזה את דעת קאסוטו:
והצרעה הנזכרת גם בדברים ז' כ' וביהושע כ"ד י"ב אינה אלא הפחד המבוהל, הפאניקה, שם נרדף לאימה (מעין כפל הענין במילים שונות, וגם על זה השווה את הפסוק הנ"ל של שירת הים: תיפול עליהם אימתה ופחד). זהו כנראה הפירוש הנכון ביותר של הצרעה, הואיל וגם הערבים היו קוראים בשם שפרושו "צרעה" את הפאניקה המביאה לידי בריחה המונית. וגרשה הצרעה הזאת את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך. כאן נזכר עם אחד מכל זוג וזוג שבפ' כ"ג, כדי לקצר ולא להרחיק יותר מדי את המלה "וגרשה" מן המלה "מלפניך" הקשורה אליה קשר תחבירי.
יצויין שקאסוטו מנמק את התפישה המטפורית מתוך לשון הכתוב דווקא ולא מתוך מגמה למעט בניסים.
