הפטרת קדושים כמנהג ספרד

יש לפתוח שיעור בהפטרה תמיד בשאלה: מה הקשר בין ההפטרה ובין פרשתנו? במקרה זה לא שאלה קשה היא והקשרים בין שניהם הם לא רק ענייניים אלא אף לשוניים-מילוליים.

הפעם לא יוכלו הלומדים להסתפק בלימוד פסוקי ההפטרה מבלי לחרוג לפסוקי פרקנו עד סופו של הפרק. מקובל אצל מסדרי ההפטרות לסיים אותה ב"פסוק טוב", ולכן הפסיקו בפסוק כ', אבל כל הקורא אפילו קריאה שטחית את פרקנו רואה שאין פסוק כ' סוף יחידה ואפילו לא סוף פיסקה. לכן הרחבנו גם אנו הפעם את עיוננו אל מעבר לפסוקי ההפטרה.

לשאלות א 1, 2, רצוי לקרוא בדברי הרמב"ן, לדברים ל"ב כ"ז:

ד"ה אשביתה מאנוש זכרם: גלותינו בין העכו"ם אנחנו יהודה ובנימין שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל. והנה יאמר הכתוב כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, "לולי כעס אויב" ויורה זה שאין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו כענין שנ' ביחזקאל (ל"ו י"ז-ל"ו) "וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם שם ונקדשתי בכם לעיני הגויים וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי. לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל", וכן שם עוד: "ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגויים" ולכן הזכיר משה בתפילתו (במדבר י"ד): "ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך..." וה' ית' הודה לו בזה "ויאמר ה' סלחתי כדבריך".
והטעם בטענה הזאת איננה כרוצה להראות כוחו בין משנאיו... אבל ה' ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להיטיב או להרע. וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם האותות והמופתים כי הוא אלוקי האלוקים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם (של ישראל) ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם... והנה תהיה כונת הבריאה באדם בטלה, ולא נשאר בהם יודע את בוראו – רק מכעיס לפניו. ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת עולם, שהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים.
ולכך הזכיר משה בתפילתו: "ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמור: מבלי יכלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ וישחטם במדבר" – וה' ית' הודה לו בזה, ויאמר ה': "סלחתי כדבריך".

והנה רעיון זה של דחיית עשיית המשפט כדי שלא יתחלל שם קדשו, (כי הגויים לא יבינו את משפט הצדק הנעשה אלא יתחזקו באמנות התהו שלהם) חוזר ונשנה בפרקנו שלוש פעמים.

שאלות ד, ה, עוסקות בתיאור הניתן בפרקנו לגלות מצרים הנראה כסותר או כשונה לגמרי מכל המסופר לנו על גלות מצרים בתורה. שאין כאן סתירה מסביר אבן כספי יפה בדבריו, אם כי הרמז שהוא מוצא בשמות ו' ט' ודאי אינו פשוטו של מקרא.

תיאור זה של גלות מצרים כגלות שוקעת הנטמעת בתועבות מצרים, היא היא שמזכיר אותה במקום אחר גם הרמב"ן, כדי ליישב על ידי כך את הסתירה שבין בראשית ט"ו י"ג ובין שמות י"ב מ', ואלה דבריו שמות י"ב מ"ב:

ד"ה ליל שמורים: ועוד אני אומר, כי הפשט המחוור מן הכל הוא שנאמר, כי הגזרה היתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא (ברית בין הבתרים) והשלושים שנה הם תוספת עליהם בעבור הדור ההוא. כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות וענוי שנה או שנתים והוא יוסיף על חטאתו – פשע, יוסיפו עליו שבע על חטאתיו וגלות ויסורין כהנה וכהנה, שאין ענשו הראשון הבטחה לו, שלא יענש בעון שיעשה עוד.
והנה היה על אברהם אבינו גזרה, שיהיה זרעו גר בארץ לא להם ארבע מאות שנה ושלא ישובו הנה עד דור רביעי... ואין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה... ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד ובטלו גם המילה דכתיב (יחזקאל כ' ח'): "וימרו בי ולא אבו לשמע אלי, איש שקוצי עיניו לא השליכו, ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים"; וכתיב (יהושע כ"ד): "והסירו את אלוהים אשר עבדו אבותיכם בארץ מצרים ובעבר הנהר – ועבדו את ה'!" ועל כן ארך (=הוארך) גלותם שלשים שנה... ולמה יהיה קשה על הראשונים לפרש, כי נתארך גלותם על הקץ שלושים שנה, והנה נתארך עליהם ארבעים שנה בחטא המרגלים, כי כל הארבעים ההם היה להם ענוי כמו שאמר "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוהיך ארבעים שנה במדבר למען ענותך" (דברים ח') והיה להם גלות שלימה "בארץ לא להם" – רק לנחש שרף ועקב; ולא נתקיים להם "ודור רביעי ישובו הנה", כי בארבעים שנה נתחלף כל הדור ההוא בודאי – אבל החטאים גרמו הכל.