גליונות נחמה סנונית - לעוף רחוק יותר מן הדמיון גיליונות נחמה - לדף הראשי
על האתר מפת האתר קבוצת דיון
פרשת שלח לך
שנת תשכ"ו

הפטרה

יהושע פרק ב

הקִרבה בין הפרשה ובין ההפטרה בולט הפעם לעין - שליחות מרגלים פה ושם. ואולם דווקא קרבה זו היא שעוררה פרשנים רבים להשתומם על מעשה יהושע ולהקשות עליו בייחוד לנוכח התוצאות העגומות שהיו לשליחת המרגלים הראשונה, וכן מקשה הרלב"ג:

למה לא סמך יהושע על דברי ה' ית' שהבטיחו שלא יתיצב איש בפניו כל ימי חייו, ולמה הסכים לשלוח מרגלים עם מה שהתפרסם לו מה שהגיע מהתאחר ישראל במדבר על דבר המרגלים אשר שלח משה?

והוא מיישב שאלה זו ביישוב אשר האברבנאל מתנגד לו התנגדות נמרצת. אבל לא זו בלבד היא "המבוכה שנבוכו בה" הפרשנים, שמרמז לה המלבי"ם (שאלה ב), אלא יש כאן שאלה חמורה בעתוי השליחות, וכבר עמד על כך רש"י:

פסוק א':

ד"ה "וישלח יהושע": על כרחי אני צריך לומר שבתוך ימי אבל משה שלחם, שהרי לסוף ג' ימים שתמו ימי אבל משה עברו את הירדן, שמשם אנו למדים שמת משה בז' באדר, כשאתה מונה שלשים ושלשה יום למפרע מיום שעלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון. ועל כרחך משנשתלחו המרגלים לא עברו את הירדן עד יום החמשי (=מיום שליחתם). שנאמר (פסוק כ"ב) "וישבו שם שלשת ימים עד שבו הרודפים", בו בלילה (פס' כ"ג) "...ויעברו ויבואו אל יהושע בן נון...", (פרק ג' א') "וישכם יהושע בבקר ויסעו מהשיטים, הרי יום רביעי (ג' א') "וילינו שם טרם יעבורו", נמצא שלא עברו עד יום חמשי.

ואולם לא כך מפרשים מפרשים אחרים, אשר קשה היה להם שבעוד כל העם עסוק באבלו של משה וכבר שלח יהושע מרגלים והתכונן לבאות. ולכן נסו לפרש מילת (א' י"א) "בעוד שלשת ימים אתם עוברים" באופן אחר. יעויין ברלב"ג.

ושוב בדרך אחרת ניסה הגר"א, לפתור את שאלתנו:

ונראה שבאותו יום שתמו ימי אבל משה, דהיינו יום ששה בניסן באותו יום שלח מרגלים ובאותו היום באו אצל רחב ושלחה אותם תחילת ליל שביעי וישבו בהר יום ז' ויום ח' וליל ט', הרי שלשת ימים, ובאתו הלילה הלכו ליהושע "וישכם יהושע בבקר" ביום ט' "וילינו שם טרם יעברו" ליל עשרה בניסן וביום עשרה עברו את הירדן.

מכל מקום, על המורה – לפני העמידו את תלמידיו בפני שאלה ב – להצביע על שלושת הפסוקים:

פרק א' פסוק י"א:

"... כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן..."

פרק ג' פסוק ב':

"וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיַּעַבְרוּ הַשֹּׁטְרִים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה..."

והעיקר פרק ד' פסוק י"ט:

"וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן"

כדי שיבינו מה הם הקשיים שבהם מתחבטים פרשנינו.

שאלת לשון יחיד של "ותצפנו" העסיקה רבים מן הפרשנים הראשונים והאחרונים. בצורה פשטנית יותר מדי מיישב אבן כספי:

ד"ה ותצפנו: לחנם טרחו בזה הקודמים, כי כן נכון לרבים לומר כל לשון יחיד כמו לשון רבים וכן היפך זה, ר"ל ליחיד כל לשון רבים כמו לשון יחיד, וזה ידוע ליודעי הגיון. והמשל היותר נמרץ כתוב (מלכים ב' י"ט י"ד) ויקח חזקיה את הספרים... ויפרשהו לפני ה'. ובישעיה כתיב (ל"ז י"ד) "ויקראהו ויפרשהו".

ואולם הכלל הזה "לומר לרבים לשון יחיד" מלבד מה שהוא מפוקפק מאד, עדיין אינו עונה כלל לשאלה, למה נבחרה צורה זו – גם אם נקבלה "כנכונה" דווקא במקום זה ולא במקום אחר.

בדרך אחרת ניסה לפותרה יחזקאל קויפמן:

ד"ה ותצפנו: כמו ותצפנם... חלופי וי"ו ומי"ם עיין גם ח' ל"ג וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון... חציו אל מול הרי...  (חציו לפי פירושו: של "כל ישראל")

וכן מלכים ב' י"ז ל"ד:

עד היום הזה הם עושים כמשפטים הראשונים, אינם יראים את ה' ואינם עושים כחוקותם וכמשפטם וכתורה וכמצוה אשר צוה ה' את בני יעקב.

והנה קשה לקבל את הכלל הזה של חילופי וי"ו במי"ם על סמך שני המקומות הללו בלבד. ובפרט שאת הקמום האחרון ניתן לפרש - כפי שפירשו רש"י - "כחוקותם וכמשפטים שהיה עליהם לעשות משנתגיירו". לכן נראים דברי המפרשים הרואים בצורת "ותצפנו" כוונה מיוחדת המתאימה למקום זה ולסיטואציה זו דווקא.

בשאלה ה יש להסב תשומת לב הלומדים לכך, עד כמה עלולה רציונליזציה מופרזת להחטיא את כוונת הפסוק. האמנם רק בקיאותה של רחב במצבה האסטרטגי של מדינתה היא המדבר מתוך ה"ידעתי" שלה? האין כאן ודאות אחרת לגמרי שהביאה אותה לכך לעזוב עמה למלכה?