הפטרה

אעפ"י שהפטרת פרשתנו פותחת בפסוק ג' של פרקנו – הנה יש לתת ללומדים לעיין תחילה בפרק ו' כ"ה-ל"ג ובפרק ז' א'-ב'; כי אין גודל חטאו של השליש מתבאר אלא אם נבין את הרקע, את האווירה האיומה ששררה בעיר כולה. את זעמו של מלך ישראל המופנה לא אל עצמו ואל חטאיו, כי אם אל הנביא (עיין פרק ו' ל"א, וגם ל"ב) אשר בו הוא רואה את האשם בכל הצרות (מלחמת ארם, המצור, הרעב הנורא כתוצאה מן המצור, אזלת ידו של המלך להושיע) אשר נתכו עליו ועל עירו.[*]

ונראה שיש לפרש פסוק ל"ג כהתחלת רגש תשובה בלב המלך אשר אמנם שלח שליחו לרצוח את הנביא, אך ברגע האחרון נשבר לבו בו – התחרט ופתח בדברי הכנעה: "הנה זאת הרעה מאת ה'" עד שאוכלות הנשים בשר בניהם, "מה אוחיל לה' עוד" – כלומר: מה אקוה לה' עוד (רד"ק). ואברבנאל מוסיף:

"וכאשר ראה הנביא כונתו הטובה וחרטתו אמר: שמעו את תשועת ה' אשר יעשה לכם".

צריך להבין גם את החרדה הגדולה, את היראה שאחזה את כולם לשמע דברי אלישע המבטיחים את בוא הנס. וקובעים את בואו מתוך בטחון שאינו ניתן לערעור, מתוך ודאות גמורה. ורק אם נחוש ברטט שעבר על כל הנוכחים, באמונה שהתחילה לצמוח בלב כולם, בהכנעה שנכנעו באותו רגע לפני השליח ובעיקר לפני שולחו, נבין כיצד הרס השליש כאן את כל אשר בנה הנביא – בן רגע, באמצעי ההרסני ביותר, בלגלוג.

לשאלת הזהויים (שאלה א) יש לעיין היינמן, דרכי האגדה פרק ב':

"ריכוז העלילה" הוא מחלק את הזהויים לשני סוגים: א) זהוי אנשים בלתי ידועים (=עלומי שם) עם אנשים ידועים. ב) אנשים ששמותם נתפרשו במקרא עם אחרים ששמותם נתפרשו. הזהוי שלנו שייך לסוג א', כגון עבד אברהם (בראשית כ"ד) עם אליעזר, הנער שלו נמסר פר הבקר (בראשית י"ח) עם ישמעאל, המליץ בבית צפנת פענח (בראשית מ"ב) עם מנשה, ושם (עמ' 28) שורה ארוכה של דוגמאות.

ושים לב שמשלש הדוגמאות שהבאנו הראשונה אינה מובאת ברש"י לתורה ואלו השנים האחרים מובאים. ואף זהו ולפי אותו כלל שמוזכר בשאלה א.

לכבודם של המלך והשרים תעיד ההתבוננות בשאלה ד. השמירה על חיי אדם אחד – על אף היות מלחמה אשר בה קיים הכרח להקריב חיי אדם, על אף החשוב הצודק שבדברי העבד ("הנם ככל המון ישראל אשר נשארו בה – הנם ככל המון ישראל אשר תמו") הרצון לחסוך ולשמור על כל אדם ואדם ועל כל יחיד ויחיד כל זמן שאינו "ככל המון ישראל אשר תמו" – לקח גדול בו ללומדים בזמן הזה. ומעניין שכמה מחכמי הנוצרים – שלא הבינו או שלא רצו להבין – ש"חמישה מן הסוסים" הוא ביטוי מיטונימי – מונים את אבותינו בכך, שהסוס חשוב להם יותר מן האדם.

------------------------------------------------------------------------------------

[*] יושם לב שגם אחאב אינו רואה את הסיבה בצרות אשר תקפוהו, בבצורת, בו ובמעשיו, אלא רק בנביא "אויבו" אשר הוא בעיניו "עוכר ישראל" (עיין מלכים א' י"ח י"ז).