יום הכפורים - סדר העבודה
ויקרא פרק טז
דברי רש"י לפרקנו הם קשים. והרבה התקשו בהבנת הדברים פרשני רש"י המרובים. לשאלה א', נביא בזה חלק מדבריו של בעל באר יצחק:
הנה בבאור דברי הברייתא הזו נדחקו המפרשים ז"ל ומה שנראה לי בבאורה, כי יקשה לחז"ל, שאם בא מאמר אחרי מות להודיענו זמן הדבור, לאיזה צורך הזכיר כאן זמן הדבור יותר מבמקום אחר בשאר הדבורים?
ועוד שנית יקשה, דמנהג הכתוב לומר בכל מקום "ויהי אחרי מות שני בני אהרן, ויאמר ה'", כמו (יהושע א' א') "ויהי אחרי מות משה ויאמר ה' אל יהושע".
שלישית והוא הנראה לי מוקשה יותר, שאם להודיע זמן הדבור בלבד – יספיק לנו באמרו "אחרי מות שני בני אהרן" בלבד, ולמה היה צריך להזכיר עוד סבת מיתתם "בקרבתם לפני ה' וימותו"?אולם כל שלושת הקשיים האלה אינם הקושי העיקרי שאותו באו דברי הברייתא (ובעקבותם רש"י) לישב, ועל הלומד לתת דעתו על פתיחת דברי רש"י מה ת"ל? לכאורה הוא דומה למה שמתקשה בו רש"י בשמות ו' ב' ד"ה וידבר אלוקים אל משה – ואינו כן. והשואה מדוייקת בין שמות ו' פסוק ב' ובין שני הפסוקים הראשונים של פרקנו תראה, שאין זה אותו קושי.
לשאלה 2 (ב) שהיא קשה ביותר נביא בזה את תשובת הרא"ם עצמו:
הוצרך לומר זה ("שאם יבוא – ימות") פה אף על פי שמכל התורה כולה מכלל לאו אתה שומע הן, מפני שפרש שאחרי מות שני בני אהרן דבק עם "ולא ימות", שפרושו: כדרך שמתו שני בני אהרן, ואם כן לפי זה היה ראוי להיות "ואל יבוא בכל עת אל הקדש, שאם יבוא – ימות כדרך שבאו בניו ומתו", אבל ב"אל יבוא ולא ימות" משמע (= לכאורה) כדרך שלא באו בניו ולא מתו.
ולפיכך הוכרח רש"י לומר שמכלל לאו אתה שומע הן, כלומר שמאמר "אחרי מות שני בני אהרן" אינו דבק עם ולא ימות, רק עם המתחייב ממנו, שאם בא ימות כדרך שמתו בני אהרן בבואם אל הקדש.לשאלה א' ד' השווה דברי רש"י:
בראשית כ"ט
ד"ה ישקו: משקים הרועים את העדרים והמקרא דבר בלשון קצרה.
פסוק ג':
ד"ה ונאספו: רגילים היו להאסף לפי שהיתה האבן גדולה.
ד"ה וגללו: וגוללין ותרגומו ומגנדרין כל לשון הווה משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון עבר לפי שכל דבר ההוה תמיד כבר היה ועתיד להיות.
ד"ה אז ישיר: אע"פ שמנאן בחייהן בשמותן חזר ומנאן במיתתן להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם שנא' (ישעי' מ) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא (שמ"ר).
ד"ה כי תאמר אלי: שאתה אומר אלי שאהו בחיקך והיכן אמר לו כן (שמות לב) לך נחה את העם ואומר (שמות ו) ויצום אל בני ישראל ע"מ שיהיו סוקלים אתכם ומחרפים אתכם.
לשאלה ב' במשמעות הל' של "לכל חטאתם" הובעו דעות שונות:
ר' נפתלי הירץ ויזל (הבאור), (אחרי הסבירו בראיות מן הכתוב שעונות הן זדונות פשעים-מרדים)
שהסכימו בלבם לפרק עול מצוה מעל צוארם, כמדינה המורדת לצאת מיד המלך ("אז תפשע לבנה") וזה יהיה לפעמים מרוב התאוה שתגבר בלב והרבו לחטוא, וכשאין מתנחמים לשוב מהן, לבסוף יסכים הלב לפרוק עול שמים מעליו. וזהו "פשעיהם לכל חטאתם" כי החטאים הם דרכי היצר, פעולות דרכי הנפש באורח סכלות, שהן טבעיים ללב האדם, כדרך "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", ותבין כי החטא אפשר שיהיה בשגגה, אבל עוון וכל שכן פשע תמיד מזיד. וסבת העוון שיחשוב רע וסבת הפשע שירבו העונות עד שיסכים לפשוע היא החטאה, שהן דרכי לבו הרעים, שכאשר יתגברו להקל מעליו פחד השם, יעוות ויחשוב רע, ובאחרית יבוא לפרוק עול לפשוע.
ונגד זה אמר תחילה: "את כל עונות בני ישראל" והוסף "ואת כל פשעיהם" ועל שתיהן אמר "לכל חטאתם" שגרמו להם להעוות ולפשוע, וכאלו אמר:
"אזכור להם ברחמים שהם בני אדם שהחטאים נטועים בהם, והם הביאום לעוון ולפשע, וכשישיבו לפני – אסלח להם". אבל אין הכתוב מזכיר סדר הוידוי, כי בוידוי ילך על הסדר ויבקש תחילה סליחה על החטאים הכוללים השגגות... ואחריו על העונות שבאו לחשוב רעה על ה' ועל מצוותיו, ולבסוף גם הפשעים שמרדו והסכימו לפרוק עול.לפי פירוש זה למ"ד של "לכל חטאתם" הוא למ"ד הסבה – אבל פירוש אחר ניתן לנו בכתב והקבלה:
ד"ה לכל חטאתם: אלו אמר "את כל חטאתם" כמו בעונות ופשעים, היה משמעותו דכך יהיה סדר הוידוי "עונות-פשעים-חטאים", כדעת ר"מ – עכשיו שאמר "לכל חטאתם" יורה שעל החטאים מתודה ראשונה, כי אות למ"ד ישמש על גבול הזמן שעבר, כמלת "אחר" (נאך) כמו (בראשית ז' י') "ויהי לשבעת הימים" – אחר שבעת, (בראשית ט"ז ג') "לשבת אברם בארץ כנען", (שמות י"ט א') "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים" - אחר צאת; כן "לכל חטאתם" - אחר כל חטאתם, וטעמו: תודה על העונות והפשעים אחר חטאתם - וכרבנן...
גם יש לפרש אות למ"ד כמלת אל (הינצו), כמו (ויקרא י"ח י"ח) "ואשה אל אחותה לא תקח", שיורה אמלת "אל" תוספת דבר על דבר, שה"אשה" היא תוספת בנשואיה על אחותה הנשואה מקודם; ככה העונות והפשעים יתווספו בודוי על החטאים שהקדימם תחילה.
ודברי ר' נפתלי הירץ ויזל בישוב אות למ"ד כאן רחוקים מן הפשט.עד כאן דברי בעל הכתב והקבלה.
שאלה ג' 4 קשה ביותר. אולי יחשבו הלומדים שחדושו של ר' אליעזר הוא בכך, שהסמיך את דברי המשנה שנאמרו ככלל מפשט - על הכתוב ודרש את פסוקנו (ולכן נאמר שם "את זו דרש" ר' אליעזר בן עזריה), אבל תשובה זו אינה מספקת, כי עדיין יש להקשות, אם כך – למה היה לו לחזור ולומר "עברות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר, עברות שבין אדם לחברו..."; והלא יכול היה להסתפק בכך, שיוסיף על דברי המשנה: אמר ר' אליעזר בן עזריה: מנין? שנאמר "מכל חטאתיכם...".
תשובה חריפה לשאלה זו נתן ר' יוסף פינטו בפירושו ל"עין יעקב", ובה כלול מוסר גדול, ואלה דבריו:ונראה לעניות דעתי שר' אלעזר בן עזריה דרש המקרא וממנו שנה לומר, שהעברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, ובזמן שיש לו גם כן עברות שבין אדם לחברו, תלויה כפרת עוונותיו שבין אדם למקום עד שירצה לחברו על מה שחטא עם חברו. וכיון שהוא מרצה חברו ומפייסו, אז הקב"ה מתרצה לו לכפר לו עוונותיו שחטא בינו לבין המקום. וזה הדבר שדרש ר' אלעזר: מדכתיב: "כי ביום הזה יכפר עליהם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה'", וחזר לומר "תטהרו" – והרי כבר נאמר לטהר אתכם", מה צורך לומר עוד "תטהרו"? אמנם בא לומר: "כי ביום הזה יכפר" – יום הכיפורים יכפר עליהם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' – (עברות שבין אדם למקום) בתנאי שתיטהרו אתם, בני אדם, מעברות שביניכם לביניכם (עברות שבין אדם לחברו), ואם לא תטהרו עצמכם בעברות שבין אדם לחברו, גם יום הכיפורים לא יכפר לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה', שהם עברות בין אדם למקום. וזהו שאמר "את זו דרש ר' אלעזר", שזהו הדקדוק הזה.
