יום הכיפורים

פסוק כ"ז

"אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא"

ברייתא דל"ב מידות דר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, מידה ב':

ממיעוט כיצד? המעוט שלוש לשונות: "אך", "רק", "מן".
"אך" למעט – כיצד? דכתיב (בראשית ז') "וישאר אך נח" – מה ת"ל "אך"? מלמד שאף נח היה בתיבה גונח דם מפני הצינה.
כיוצא בדבר אתה אומר (ויקרא כ"ג) "אך בעשור לחדש" – אילו נאמר: "בעשור לחודש השביעי... יום הכפורים הוא" – הייתי אומר: מכפר לשבים ועל שאינם שבים. כשהוא אומר "אך" – מיעוט בכפרה: מלמד שאינו מכפר אלא על השבים.

רש"י:

ד"ה אך: כל "אכי"ן" ו"רקי"ן" שבתורה מיעוטים: מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים.

רשב"ם:

ד"ה אך בעשור: בשאר ימים טובים הותרה מלאכת אוכל נפש ונאסרת מלאכת עבודה, אבל ביום הכיפורים שהוא יום עינוי – כל מלאכה אסורה, כשבת.

ר' יוסף בכור שור:

ד"ה אך בעשור: לפי שכל החגים מקראי קודש היו נקראים לאכול ולשתות ולהתענג ולשמוח, כתב כאן "אך בעשור יהיה מקרא לכם היום ולהרבות בו קרבנות. "אך" – תענו בחמשה ענויים... "אך" כמו "אבל" בכל החגים תענו אך ביום הכפורים תענו. 

פסוק כ"ז

"וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם"

ראב"ע:

פרשתיו (וכוונתו לט"ז כ"ט)-

ראב"ע, פרק ט"ז פסוק כ"ט:

ד"ה בחודש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם: אחר שהכתוב אמר (ישעיה נ"ה ב') "ותתענג בדשן נפשכם" – ידענו כי העינוי הֶפֶך התענוג והוא הצום. ועוד: (ישעיה נ"ח י') "ונפש נענה תשביע" שטעמו כמו "ותפק לרעב נפשך" (שם), כי דרך הנביאים להכפיל. ואחר שיש לנו קבלה אין צורך לחפש. ואין (תהלים ל"ה י"ג) "עניתי בצום נפשי" ראיה, בעבור זכר צום.
והכלל: כל "עינוי" שימצא במקרא דבק עם "נפש" הוא הצום.

אברבנאל:

מהו זה העינוי. (אחרי הביאו את דברי הראב"ע הנ"ל) וקבלת חז"ל היא: וחוץ מכבוד תורתו אין הדבר כן, כי הנה עם היות שכל צום הוא עינוי לא יתהפך שיהיה כל עינוי – צום. כי הנה מצינו (תהלים ק"ב כ"ד) "ענה בדרך כוחי" וגם עינוי מצינו בנפש שאינו צום בלבד: אמר בפרשת נדרים "כל נדר וכל שבועות איסר לענות נפש" וידוע שהנדר כולל צום וכל שאר נדרים.
על כן אמרתי שפירוש "עינוי נפש" באמת הוא שיצער האדם את נפשו בבטול תאוותיה למאכל או למשתה או לנשים ושאר התענוגים ואם בחרטת המעשים המגונים ואם בדאגה על מה שעשה מהם, ובתוכחות האדם נפשו על רוב תאוותיה, שכל זה באמת הוא עינוי נפש. ולכך הוכיח הנביא ישעיה לאנשי דורו, שהיו אומרים כנגד השם (ישעיה נ"ח ג') "למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע?!" ישבחו עצמם, שעשו הצום בעזיבת המאכל והמשתה, ומלבד זה עינו את נפשם בעזיבת תאוותיה ומחשבותיה, והשיבם הנביא: "הנה העינוי שאמרתם הוא שוא ודבר כזב, שאתם ביום צומכם 'תמצאו חפץ'" – ר"ל כל הדברים שאתם חפצים ומתאווים אז ימצאו אצלכם; ובהפך, שכל עצביכם, שהם הדברים המעציבים ומכאיבים את הנפש תרחיקו אותם מאצלכם, וזהו "וכל עצביכם תנגושו". הנה אם כן העינוי הנפשי אינו כן. אמנם הצום אמת הוא שצמתם, אבל "לריב ולמצה תצומו".
הנה התבאר ש"עינוי" הוא שם כולל לכל דבר מצער את הנפש. ומפני זה ציוה יתברך "תענו את נפשותיכם" בתשובה ובחרטה ובעזיבת מעשיכם הרעים וביטול המחשבות הרעות, כי כל זה נכלל ב"עינוי נפש" ובזה תקריבו אשה לה', כי יעשה קרבן מחלבם ודמם באותו עינוי, כאילו אמר והקרבתם עצמכם אשה לה'...