הפטרה

פסוק א'

"הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ
וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב"

ראב"ע:

אלה דברי השם לאומות העולם בימים ההם, מי שירצה ללמוד תורה.

ד"ה שברו ואכלו: הטעם על החכמה, כטעם (יחזקאל ג' א') "אכול את המגילה הזאת", כי החכמה לנשמה כמו המאכל לגוף.

ד"ה יין וחלב: כי שניהם הם כמו מאכל ומשתה, וכן יודו חכמי הרפואות. וטעם "יין וחלב", כי התורה נמשלה בהם.

שד"ל: 

מדבר עם ישראל שיעמדו בגלות בזמן הקרוב אל הגאולה.

ד"ה לכו למים: המשיל ההצלחה שאחר הגאולה, אשר לא תהיה מצדנו, כי אם מצדו יתברך ע"י אותות ומופתים, למים שאין צורך לקנותם בכסף, כי נמצאים ברוב המקומות.

ד"ה ואשר אין לו כסף: גם מי שאין לו כסף ימצאם, כן אתם שמעו אלי ושובו בתשובה, יעזוב רשע דרכו ואגאל אתכם.

פסוק א'

"הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ
וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב"

אברבנאל:

אמיתת העניין בכתובים האלה הוא שהנביא עשה בישראל מדרגות, כי מהם יהיו צמאים גם רעבים "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'" (עמוס ח' י"א) וכמאמר המשורר (תהלים מ"ב ג') "צמאה נפשי לאלוקים לאל חי" ואליהם היתה הקריאה הראשונה "הוי כל צמא לכו למים" שהיא התורה והשפע אשר יבוא בזמן ההוא בירושלים, כמו שאמר הנביא זכריה (י"ד ח') "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון בקיץ ובחרף יהיה", שהוא גם כן רמז אל השפע התורני שיצא לכל הארץ כמו שאמר (ישעיה ב') "כי מציון תצא תורה" ועל זה אמר "לכו למים".
עוד שיער מדרגה אחרת מהאנשים שאין להם צמא ותאוה ותשוקה רבה, והם עמי הארץ שאין בהם עיון, וכבר ידעת שמילת "כסף" הנחתה הראשונה היא הכוסף והתאוה, ומפני שמתכת הכסף יכספוהו הכל, לכן מפני הכוסף אליו יקרא "כסף".
והנה העיון המחקרי יתואר בכסף, לפי שבני אדם כוספים אותו עד שמפני זה קראו לחכמה העיונית "פילוסופיא" ואת המעין בה "פילוסוף" שפרושו "חושק החכמה". ולכן אמר הנביא כאן כנגד האישים שאין בהם ידיעה ולא חכמה ולא כוסף אליה "ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכולו". רצונו לומר: אף על פי שאתם חסרים מכל ידיעה ולא כוספים אליה, לכו ללמוד ולהטריח עצמכם בלימוד התורה ואז תאכלו ותהנו ממנה, וכמו שאמרו "יגעת ולא מצאת אל תאמין".
ומילת "שברו" היא כפשוטה מלשון שבירת הגוף ויגיעתו, וכמו שדרשו חז"ל "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר י"ט י"ד) "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", שהוא רמז שיטריח גופו וישברהו. ולכן נקראת התורה "תושיה" – שמתשת כוחו של אדם.
האמנם חזר לומר "ולכו שברו" להגיד שהיגע בתורה לא לבד יזכה לדעת פירוש המצוות המעשיות שתיאר בשם אכילה כמו שאמר "לכו שברו ואכולו", אבל גם יזכה לדעת האמתיות והאמונות העליונות, ואותם תיאר ביין וחלב, כי המצוות המעשיות כינה בשם אכילה והאמוניות בשם משתה היותר שלם שאפשר.

פסוק ג'

"הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם"

ד"ה: הטו: ולכו ממקומכם אלי כמו (שופטים ד' י"ח) "סורה אלי אל תירא".

פרק ט' פסוק ד'

"אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ"

רש"י:

ד"ה בשר בנפשו: אסר להם אבר מן החי, כלומר: כל זמן שנפשו בו לא תאכלו בשר.

ד"ה בנפשו דמו: בעוד נפשו בו.

ד"ה בשר בנפשו לא תאכלו: הרי אבר מן החי ואף "בנפשו דמו לא תאכלו", הרי דם מן החי.

רמב"ן, (אחרי הביאו דברי רש"י):

וזה כפי הפשט איננו נכון. אבל פירושו: אך בשר בנפשו – שהוא דמו – לא תאכלו, כי נפש כל בשר דמו הוא.

ר' אליהו מזרחי, פירוש על רש"י:

 ...אבל הנוסחא הנכונה שמצאתי היא: "בנפשו" – בעוד נפשו בו "לא תאכלו" – הרי אבר מן החי. בעוד "נפשו בדמו לא תאכלו" – הרי דם מן החי. ובי"ת "בנפשו" במקום "עם", כאילו אמר: הבשר בעודו עם נפשו לא תאכלוהו.
ומייתורי ד"דמו" דרשו שמילת "בנפשו" נדרש לפניו ולאחריו: בשר בנפשו, בנפשו דמו. ופירושו: הבשר בעודו עם נפשו. וכן: כשעם נפשו דמו, כשדמו עודנו עם נפשו לא תאכלנו...
וכמוהו לפי הפשט (שמות א') "את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" שמילת "עבדו" משרתת לפניו ולאחריו.

רמבמ"ן:

ולי נראה, שיישוב המקרא, שאות וי"ו של "בנפשו" הוא במקום מילת "של" (כמו "וחיתו ארץ"). וטעם "בנפשו דמו" – בנפש של דמו. ר"ל, הנפש המחוברה עם הדם, שבו תפעל הנפש לכל מין ומין בבעלי חיים, שמכח הנפש יתנועע הדם בתנועותיו להחיות את בעלי החיים.

ראב"ע:

כן טעמו: אך בשר עם נפשו שהוא דמו לא תאכלו, כטעם: (דברים י"ב כ"ג) "לא תאכל הנפש עם הבשר", (ויקרא י"ח י"ד) "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא".

רש"ר הירש:

(תרגום חפשי מגרמנית) אין להבין דמו כתמורה למילת "בנפשו" כי זה יתנגד להלכה, לפשט הכתובים ולפיסוק הטעמים, כי הרי בני נח לא נצטוו על דם מן החי אלא על אבר מן החי בלבד. לא נאמר "אשר בו נפשו דמו" אלא: "בנפשו דמו".
וכן בא "אך בשר" בטעם מפסיק גדול, ולכן יש לקרוא: אך בשר – כל עוד דמו בנפשו – לא תאכלו.