"גוי אובד עצות המה"

 יש הרואים את השירה בנויה באופן זה:

חלוקה זו על פי:
האזינו Rosenthal: Die Versgliederung in, 
ישורון כרך ב' (ברלין 1915), עמוד 568.

פסוקים כ"ו-מ"ג 

ספרי כ"ח:

כי גוי אובד עצות המה. ר' יהודה דורשו כלפי ישראל ר' נחמיה דורשו כלפי בבליים.

רש"י, (פירושו הראשון:)

פסוקים כ"ז-ל"ב:

ד"ה לולי כעס אויב אגור: אם לא שכעס האויב כנוס עליהם להשחית, ואם יוכל להם וישחיתם, יתלה הגדולה בו ובאלהיו, ולא יתלה הגדולה בי, וזהו שנאמר "פן ינכרו צרימו:" - ינכרו הדבר לתלות גבורתי בנוכרי, שאין הגדולה שלו.

ד"ה פן יאמרו ידנו רמה וגו': כי אותו גוי אובד עצות המה.

ד"ה ואין בהם תבונה: שאילו היו חכמים, ישכילו זאת, "איכה ירדוף" וגו'.

ד"ה יבינו לאחריתם: יתנו לב להתבונן לסוף פורענותם של ישראל.

ד"ה איכה ירדוף אחד: ממנו אלף מישראל.

ד"ה אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם: מכרם ומסרם בידנו. דילבר"ר בלע"ז [להסגיר].

ד"ה כי לא כצורנו צורם: כל זה היה להם לאויבים להבין שהשם הסגירם, ולא להם ולאלוהיהם הניצחון, שהרי עד הנה לא יכלו כלום אלהיהם כנגד צורנו, כי לא כסלענו סלעם. כל צור שבמקרא לשון סלע.

ד"ה ואויבינו פלילים: ועכשיו אויבינו שופטים אותנו, הרי שצורנו מכרנו להם.

ד"ה כי מגפן סדום גפנם: מוסב למעלה. אמרתי בלבי אפאיהם ואשבית זכרם, לפי שמעשיהם מעשה סדום ועמורה.

ד"ה שדמות: שדה תבואה, כמו (חבקוק ג' י"ז) "ושדמות לא עשה אוכל", (מלכים ב' כ"ג ד') "בשדמות קדרון".

ד"ה ענבי רוש: עשב מר.

ד"ה אשכלות מרורות למו: משקה מר ראוי להם, לפי מעשיהם פורענותם. וכן תרגם אונקלוס ותושלמת עובדיהון כמררותהון.

פסוק ל"ד:

ד"ה הלא הוא כמוס: כתרגומו כסבורים הם ששכחתי מעשיהם, כולם גנוזים ושמורים לפני.

פסוק ל"ה:

ד"ה לי נקם ושילם: עמי נכון ומזומן פורענות נקם, וישלם להם כמעשיהם הנקם ישלם להם גמולם. ויש מפרשים ושילם שם דבר, כמו ושלום, והיא מגזרת "והדיבר אין בהם" (ירמיה ה' י"ג), כמו והדיבור. ואימתי אשלם להם: ד"ה לעת תמוט רגלם: כשתתום זכות אבותם, שהן סמוכין עליו.

ד"ה כי קרוב יום אידם: משארצה להביא עליהם יום אידם, קרוב ומזומן לפני להביא על ידי שלוחים הרבה.

ד"ה וחש עתידות למו: ומהר יבואו העתידות להם.

ד"ה וחש: כמו (ישעיה ה' י"ט) "ימהר יחישה". עד כאן העיד עליהם משה דברי תוכחה להיות השירה הזאת לעד כשתבוא עליהם הפורענות, ידעו שאני הודעתים מראש. מכאן ואילך העיד עליהם דברי תנחומין, שיבואו עליהם ככלות הפורענות, ככל אשר אמר למעלה (לעיל ל' א'-ג') "והיה כי יבואו עליך וגו' כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך" וגו'.

פסוק ל"ו:

ד"ה כי ידין: כשישפוט אותן בייסורין הללו האמורים עליהם, כמו (איוב ל"ו ל"א) "כי בם ידין יוסר עמים". כי זה אינו משמש בלשון דהא, לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחילת דבור, כמו (ויקרא כ"ה ב') "כי תבואו אל הארץ", כשיבואו עליהם משפטים הללו ויתנחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו לשוב ולרחם עליהם.

ד"ה יתנחם: לשון הפך המחשבה להיטיב או להרע.

ומכאן פירושו השני של רש"י -

פסוק מ"ג:

ד"ה וכיפר אדמתו: ... בפנים אחרים היא נדרשת בספרי, ונחלקו בה ר' יהודה ור' נחמיה: ר' יהודה דורש כולה כנגד ישראל, ור' נחמיה דורש כולה כנגד האומות. רבי יהודה דורשה כלפי ישראל "אמרתי אפאיהם" כמו שפירשתי עד "ולא ה' פעל כל זאת". "כי גוי אובד עצות המה" - איבדו תורתי שהיא להם עצה נכונה. "ואין בהם תבונה" - להתבונן איכה ירדוף אחד מן האומות אלף מהם. "אם לא כי צורם מכרם", "כי לא כצורנו צורם", הכל כמו שפירשתי עד תכליתו. ור' נחמיה דורשה כלפי האומות "כי גוי אובד עצות המה", כמו שפירשתי תחילה עד ואויבינו פלילים.

ד"ה כי מגפן סדום גפנם: של אומות.

ד"ה ומשדמת עמורה וגו': ולא ישימו לבם לתלות הגדולה בי.

ד"ה ענבמו ענבי רוש: הוא שאמר "לולי כעס אויב אגור" על ישראל להרעילם ולהמרירם, לפיכך "אשכלות מרורות למו" להלעיט אותם על מה שעשו לבני.

ד"ה חמת תנינם יינם: מוכן להשקותם על מה שעושין להם.

ד"ה כמוס עמדי: אותו הכוס, שנאמר (תהלים ע"ה ט') "כי כוס ביד ה'" וגו'.

ד"ה לעת תמוט רגלם: כענין שנאמר (ישעיה כ"ו ו') "תרמסנה רגל".

ד"ה כי ידין ה' עמו: בלשון זה משמש כי ידין בלשון דהא, ואין ידין לשון ייסורין, אלא כמו "כי יריב את ריבם מיד עושקיהם", "כי יראה כי אזלת יד" וגו'. ד"ה ואמר אי אלהימו: האויב יאמר אי אלהימו של ישראל, כמו שאמר טיטוס הרשע כשגדר את הפרוכת, כענין שנאמר (מיכה ז' י') "ותרא אויבתי ותכסה בושה האומרה אלי איו ה' אלהיך". ד"ה ראו עתה כי אני וגו': אז יגלה הקדוש ברוך הוא ישועתו ויאמר: ראו עתה כי אני אני הוא ,מאתי באת עליהם הרעה, ומאתי תבוא עליהם הטובה.