"...וינזרו מקדשי בני ישראל"

פסוק ב'

"וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל"

ספרא ס"ד:

קדשי בני ישראל - אין לי אלא קדשי בני ישראל, קדשי עצמן' מנין? תלמוד לומר: "אשר הם מקדישים לי אני ה'" - לרבות את כולם.

רש"י:

ד"ה וינזרו: אין נזירה אלא פרישה, וכן הוא אומר (יחזקאל י"ד ז') "וינזר מאחרי", (ישעיה א' ד') "נזורו אחור", יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. דבר אחר: "וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי" - סרס המקרא ודרשהו, אשר הם מקדשים לי ולא יחללו את שם קדשי.

ד"ה אשר הם מקדשים לי: לרבות קדשי כהנים עצמן.

ראב"ע, פסוק ב':

ד"ה ולא יחללו: מושך עצמו ואחר עמו, וכן הוא ולא יחללו את שם קדשי, ולא יחללו אשר הם מקדישים לי.

רמב"ן, פסוק ב':

ד"ה ולא יחללו: סרס המקרא ודרשהו, וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי. "אשר הם מקדישים לי", לרבות קדשי כהנים עצמן, לשון רש"י. ואם נפרש "אשר הם מקדישים לי" בכהנים עצמן, אין צורך לסירוס הזה, אבל יאמר הכתוב, "וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו בהם את שם קדשי", ו"אשר הם מקדישים לי", שלא יחללו את אשר אהרן ובניו עצמם מקדישים לי. ובתורת כהנים (פרשה ד' א') כך הוא נדרש, "וינזרו מקדשי בני ישראל", על קדשי בני ישראל חייבים משום פיגול נותר וטמא, ואין חייבים על קדשי גוים משום פיגול נותר וטמא. "קדשי... ישראל", אין לי אלא קדשי ישראל, קדשי עצמן מנין? תלמוד לומר "אשר הם מקדישים לי אני ה'" - לרבות את כולם, ולא הוזכר שם סירוס המקרא כלל...

מלבי"ם, לדברי הספרא הנ"ל:

כבר כתב רש"י ז"ל שהכתוב מסורס... וחק מוסד אצלנו שאין סירוס ועיוות בדברי אלוקים חיים. וכבר התבאר שמחוקי הלשון שהם המצרף הבא במילת אשר (=משפט הלוואי) יבוא סמוך למילה שהוא מצורף עמו בלא הפסק, וכל מקום שיוצא מכלל זה – יש בו דרוש. ודרשוהו חז"ל כפשוטו שרצונו לומר (1) וינזרו מקדשי בני ישראל (2) שלא יחללו את שם קדשי, ואשר הם בעצמם מקדישים לי, רצונו לומר שלא יחללו את קדשי עצמם.

פסוק ב'

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ"

ספר החינוך:

מצווה שלא יעבד כהן בעודו טמא שנאמר: "וינזרו מקדשי בני ישראל..." משורשי המצווה (=מטעמי המצווה), מה שכתבנו במקומות רבים, כי לכבוד הבית ומעלת העבודה נתרחק ממנה כל דבר שאינו במעלתו וחשיבותו, ומעלת האדם הטהור (על זה שאינו בטהרה) ידוע לכל מבין.

ספורנו, פסוק ב':

ד"ה וינזרו: שלא יחשבו שלגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם, כעניין "מנודה לתלמיד, אינו מנודה לרב" (מועד קטן ט"ז א').

רש"ר הירש, (תרגום מגרמנית):

בכמה מקומות מוסיפה התורה בפרקנו לקדשים את התואר "אשר יקדישו בני ישראל" (פסוק ג'); "קדשי בני ישראל" (פסוק ב'); "אשר הם מקדישים לי" (פסוק ב'). לפי עניות דעתנו הוזהרו על ידי כך הכהנים אזהרה חמורה, שלא תזוח דעתם ויבואו לידי גאוה ויראו את עצמם כנושאי הקודש ויבוזו לקהל ישראל "החילוני" ("das Lainvolk")... כשם שנהוג לומר באומות העולם, ואשר יימסר קהל ישראל "החילוני" הזה לידם "לשם כפרתו והיטהרותו הנפשית – ולטובתם והשמנתם הגופנית של הכהנים", יוקרב על ידם מתוך כוונות הרחוקות מטהרת הקדש.

פסוק ג'

"כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים... וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו"

רש"י:

ד"ה וטומאתו עליו: וטומאת האדם עליו, יכול בבשר הכתוב מדבר, וטומאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר? - הרי כבר נאמר (ויקרא ז' י"ט) "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", אלא על כרחך ממשמעו אתה למד, במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה.