דיני עבדים

רמב"ם, הלכות עבדים פרק א' הלכה ב': ואין אדם רשאי למכור את עצמו, עד שלא יישאר לו כלום ואפילו כסות לא תשאר לו, ואחר כך ימכור את עצמו.  התוכל למצוא בפרקנו רמז להלכה זו?

פסוק ל"ט

"לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד"

1.

רש"י: עבודה של גנאי, שיהא ניכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעליו. רשב"ם: ד"ה עבודת עבד: לרדותו בפרך כעבד כנעני. מה ביניהם ומה חולשת הרשב"ם?

2.

ספרא פ':  לא תעבד בו עבודת עבד: אבל עובד אתה בבן חורין עבודת עבד. מה הרמז בפסוק להלכה זו? התוכל להסביר מהו הנימוק ההגיוני לדין זה?

פסוק מ'

"כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ"

ספרא פ"א:

..."יהיה עמך". עמך במאכל, עמך במשתה, עמך בכסות נקיה. שלא תהא אוכל פת נקי, והוא אוכל פת קיבר; אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש; אתה ישן על גבי מוכין, והוא ישן על גבי תבן.

ובגמרא קדושין כ' א' ממשיך ואומר:

מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.

ומעניינים דברי התוספות, שם:

וקשה, מאי "אדון לעצמו"? די לך להיות כאדונו. (=בשווה לאדונו ולא למעלה הימנו). ויש לומר כדאיתא בירושלמי: דפעמים אין לו אלא כר אחד, אם שוכב עליו (האדון) בעצמו – אינו מקיים "עמך". ואם אינו שוכב עליו, וגם אינו מוסרו לעבדו, זו מדת סדום. נמצא שעל כורחך צריך למסור הכר לעבדו. והיינו "אדון לעצמו".

פסוק מ"ג

"לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ"

רש"י:

ד"ה לא תרדה: מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו. אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבוא. שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר "ויראת".

1.

שתי דוגמאות לרדיה בפרך מביא רש"י (על פי הספרא). מה ההבדל שביניהן, ואיזה סוג של "רדיה בפרך" מדגימה כל אחת?

2.

במה שונה תרגום אונקלוס מפירוש חז"ל המובא ברש"י, ולמה מפרש רש"י "פרך" כאונקלוס, ולא כמו שפירש בעצמו בשמות א' י"ג ד"ה בפרך? אונקלוס: בקשיו. רש"י, שמות א' י"ג: ד"ה בפרך: בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו.