א.	השוואת מפרשים

פסוקים נ"ב-נ"ג

"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם... 
וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי..."

רש"י, פסוק נ"ב:

ד"ה והורשתם: וגירשתם.

פסוק נ"ג:

 ד"ה והורשתם את הארץ: והורשתם אותה מיושביה, ואז "וישבתם בה", תוכלו להתקיים בה, ואם לאו -לא תוכלו להתקיים בה.

במדבר פרק י"ד פסוק כ"ד:

ד"ה יורישנה: כתרגומו יתרכינה, יורישו את הענקים ואת העם אשר בה, ואין לתרגמו יירתינה, אלא במקום יירשנה.

במדבר פרק ל"ב פסוק ל"ט:

 ד"ה ויורש: כתרגומו ותריך. שתיבת רי"ש משמשת שתי חלוקות לשון ירושה ולשון הורשה, שהוא טירוד ותירוך.

רמב"ן, פסוק נ"ג:

ד"ה והורשתם את הארץ וישבתם בה: על דעתי, זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנהּ להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות ק"י ב') במצות הישיבה בארץ ישראל, ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים, "בואו ורשו את הארץ" (דברים א' ח'). אבל רש"י פירש, "והורשתם את הארץ", והורשתם אותה מיושביה, אז "וישבתם בה", תוכלו להתקיים בה, ואם לאו - לא תוכלו להתקיים בה, ומה שפירשנו הוא העיקר.

רמב"ן, בהשגותיו לספר המצוות להרמב"ם בסוף מצוות עשה:

מצוות שלא מנה אותן הרב (הרמב"ם) ממצוות עשה כפי דעת הרמב"ן:

מצוה ד': שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אמרוֹ "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם". ופירט אותה להם במצוה הזו כולה בגבוליה ומצריה, כמו שאמר (דברים א' ז') "ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים..." שלא יניחו ממנה מקום. והראייה שזו מצווה – אמרוֹ יתעלה בעניין המרגלים: (דברים א' כ"א) "עלה רש כאשר דיבר ה' לך אל תירא ואל תחת". ואמרוֹ עוד (דברים ט' כ"ג): "ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם" וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב (דברים ט' כ"ג): "ותמרו את פי ה'... ולא שמעתם בקולו" – הוראה שהוא מצוה – לא ייעוד והבטחה... ואומר אני, כי המצוה חכמים מפליגים בה, והוא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו (כתובות ק"י): כל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהי בעיניך כעובד עבודה זרה, שנאמר (שמואל א' כ"ו י"ט): "כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלוהים אחרים"*, וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה חז"ל – הכל הוא ממצות עשה שנצטוינו לרשת הארץ לשבת בה, אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי (ראה י"ב כ"ט): מעשה בר' יהודה בן בתירא ור' מתיא בן חרש ור' חנינא בן אחי ר' יהושע ור' יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטוס (מקום בחו"ל), וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: "וירשת אותם וישבת בארצם" – וחזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.

ספורנו:

ד"ה והורשתם את הארץ: כאשר תבערו יושבי הארץ, אז תזכו להוריש את הארץ לבניכם, שאם לא תבערו אותם, אף על פי שאתם תכבשו את הארץ, לא תזכו להורישה לבניכם.

1.

מה בין רש"י לרמב"ן בפירוש המילה "והורשתם"?

2.

מה ביניהם בפירוש המבנה התחבירי של פסוק נ"ג?

3.

מה הן מעלותיו ומגרעותיו של כל אחד משני הפירושים?

4.

מה הקושי העומד בפני הספורנו?

5.

במה שונה ספורנו משני המפרשים הנ"ל?

6.

מהי חולשת פירושו?

------------------------------------------------------------------------------------

(הערה: לשון הגמרא בכתובות ק"י ב' שונה במקצת מזו המובאת בדברי הרמב"ן, עיין בגמרא:

תנו רבנן: לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה למי שאין לו אלוה, שנאמר - "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים". וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים).

ב.	"והורשתם את הארץ"

פסוק נ"ג

"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ"

 תרגום אונקלוס:

ותתרשון ית יתבי אכעא.

ועיין גם בראשית פרק מ"א פסוק מ"ז:

"וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ"

תרגום אונקלוס:

וכנשו דיירי ארעא.

 (עיין רש"י:

כתרגומו, ואין הלשון נעקר מלשון עשייה).

בראשית פרק מ"א פסוק נ"ז:

"וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ "

 תרגום אונקלוס:

וכל דיירי ארץ אתו.

1.

מדוע מתרגם אונקלוס כאן "את הארץ" – יושבי הארץ?

2.

האם סובר רש"י כאן כמוהו? רש"י: והורשתם אותה מיושביה, ואז "וישבתם בה", תוכלו להתקיים בה, ואם לאו - לא תוכלו להתקיים בה. ועיין רש"י, שמות פרק ט"ו פסוק ט': ד"ה אריק חרבי: אשלוף, ועל שם שהוא מריק את התער בשליפתו ונשאר ריק, נופל בו לשון הרקה, כמו (בראשית מ"ב ל"ה) "מריקים שקיהם", (ירמיה מ"ח י"ב) "וכליו יריקו". ואם תאמר אין לשון ריקות נופל על היוצא, אלא על התיק ועל השק ועל הכלי שיצא ממנה, אבל לא על החרב ועל היין, ולדחוק ולפרש "אריק חרבי", כלשון (בראשית י"ד י"ד) "וירק את חניכיו" - אזדיין בחרבי, מצינו הלשון מוסב אף על היוצא (שיר השירים א' ג') "שמן תורק", (ירמיהו מ"ח י"א) "ולא הורק מכלי אל כלי", לא הורק הכלי אין כתיב כאן, אלא לא הורק היין מכלי אל כלי, מצינו הלשון מוסב על היין. וכן (יחזקאל כ"ח ז') "והריקו חרבותם על יפי חכמתך", דחירם.

ג.	"והתנחלתם את הארץ"

פסוק נ"ד

"וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ"

ראב"ע:

ד"ה והתנחלתם: כמו "והתאויתם" (להלן ל"ד י') והפעול הארץ.             

מה קשה לו, ולשם מה יביא פרק ל"ד פסוק י'? ראב"ע, שם: ד"ה והתאויתם: כמו "עד תאות גבעות עולם" (בראשית מ"ט כ"ו).

ד.	"והיה אשר תותירו..."

פסוק נ"ה

"וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרְרוּ אֶתְכֶם"

רש"י:

ד"ה והיה אשר תותירו: יהיו לכם לרעה.
ד"ה לשכים: המנקרות עיניכם. תרגום של יתדות שיכיא.
ד"ה ולצנינים: פותרים בו הפותרים לשון מסוכת קוצים, הסוככת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא.
ד"ה וצררו אתכם: כתרגומו.

רמב"ן:

ד"ה לשכים: ליתדות המנקרות עיניכם. תרגום של יתדות שכים.

1.

מה קשה לרש"י בד"ה והיה אשר תותירו?

2.

הרמב"ן מסכים לכאורה עם פירוש רש"י כאן. מה הוא מוסיף עליו? במה שונה ממנו כאן?

3.

בעל דברי דוד, מקשה על דברי רש"י: ד"ה וצררו: מה תיקן בזה, והרי גם בפרשת פנחס כ"ה י"ז כתיב "כי צוררים הם לכם" ותרגומו כמו כאן, ולא הביאו רש"י? ענה לקושייתו!