המשל השלישי
במדבר פרק כד, פסוקים א - ט
| א. | הכנת בלעם לנאום השלישי |
"וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו. וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים"
רש"י, פסוק א':
ד"ה וירא בלעם: אמר איני צריך לבדוק בהקדוש ברוך הוא, כי לא יחפוץ לקללם.
ד"ה ולא הלך כפעם בפעם: כאשר עשה ב' פעמים.
ד"ה לקראת נחשים: לנחש אולי ייקרה ה' לקראתו כרצונו. אמר רוצה ואינו רוצה לקללם. אזכיר עוונותיהם, והקללה על הזכרת עוונותיהם תחול.
ד"ה וישת אל המדבר: כתרגומו.
ביאור דבריו אלה ע"י רמב"ן לפרק כ"ג פסוק כ"ג:
ד"ה ולא הלך: ... ורש"י כתב וישת אל המדבר פניו, כתרגומו. כי היה הרב מתרגם בו ושוי למדברא דעבדו ביה בני ישראל עגלא אנפוהי, ואין בנוסחאות מדוקדקות מתרגומו של אונקלוס כן, אבל הוא כתוב בקצתן, שהוגה בהן מן התרגום הירושלמי, והעיקר מה שפירשנו: ואמר (שם) "אשר מחזה שדי יחזה", כי ראה עתה באיספקלריא המאירה, כנביאים הראשונים שאמר בהם (שמות ו' ג') "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי", או במדרגה למטה מהם, כי מחזה שדי איננו שדי, והנה הם יראו באל שדי והוא יחזה במחזה של שדי. והנה היו שתי מדרגות למטה מהם, ועל כן קרא עצמו "גלוי עינים" שהיא מדרגת בני הנביאים, כמו שנאמר (מ"ב ו' כ') "ה' פקח את עיני" וגו'. וכבר נאמר כן בבלעם עצמו בראיית המלאך (לעיל כ"ב ל"א) "ויגל ה' את עיני בלעם".
ולא תחשוב בזה זולת מה שפירשנו מפני מאמר רבותינו שאמרו בספרי (ברכה ל"ט): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" - בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ואיזה? - זה בלעם. אלא הפרש יש בין נבואת משה לנבואת בלעם, משה לא היה יודע מה מדבר עמו, ובלעם היה יודע מה מדבר עמו, שנאמר "נאום שומע אמרי אל". משה לא היה יודע מתי מדבר עמו, שנאמר (לעיל ז' פ"ט) "מדבר אליו", ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו, שנאמר "ויודע דעת עליון". משה היה מדבר עמו מעומד, שנאמר (דברים ה' כ"ח) "ואתה פה עמוד עמדי", ובלעם היה מדבר עמו שהוא נופל, שנאמר "נופל וגלוי עינים". משל לטבחו של מלך, יודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו.
וביאור עניין הברייתא הזו, מפני שאמר הכתוב (שם ל"ד י') "לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים", ודרשו רבותינו שאינו בא לספר במעלה אשר לנבואת משה על נבואת שאר הנביאים, שכבר הודיע אותנו מעלתו עליהם בשני מקומות, בפסוק "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו' ג'), ובפסוק "אם יהיה נביאכם" וגו' (לעיל י"ב ו'). אבל עתה לא דיבר על משה, שידע הוא את השם, כעניין שנאמר (שמות ל"ג י"ג) "הודיעני נא את דרכיך ואדעך", שלא אמר הכתוב "אשר ידע את השם פנים אל פנים", אבל אמר "אשר ידעו" כי ידבר על ביאור הנבואה. יאמר כי למשה רבנו תבוא מבוארת כמדבר אל חברו פנים אל פנים, שמודיעו דבריו וכוונתו, עד שיכיר בפניו שהבין דבריו וכוונתו באמירה ובהכרת רצונו בפניו, ואמרו כי לבלעם היה זה בעת שניבא לכבוד ישראל, שעמד על דברי ה' ועל רצונו וחפצו בכל העניין העתיד לבוא לישראל. ואף על פי כן יש הפרש בין נבואת משה לבלעם. כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו, באיזה עניין באיזה מצוה יצונו, אבל היה הוא מוכן בכל עת לדיבור והיה הקדוש ברוך הוא מצוה אותו כפי הרצון לפניו, אבל בלעם היה מכוון ומחשב בדבר ההוא, שהוא חפץ בו, והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח, אולי ייקרה ה' לקראתו כאשר הוא מפורש בכאן, ויודע שאם יחול עליו, בעניין ההוא אשר חשב ידבר עמו לא בעניין אחר. ומשה לא היה יודע מתי ידבר עמו, כי לא היה אליו עת קבוע לדבור, אבל בכל עת שיחפוץ משה ויכוין לבו לדיבור היה מדבר עמו כמו שאמר (לעיל ט ח) "עמדו ואשמעה מה יצוה ה'", וכן בכל עת שיהיה לפניו יתעלה הרצון להיות מצוה אותו מאוהל מועד "וישמע את הקול מדבר אליו", אבל בלעם היה מכוון את השעה שיהיה לו הדיבור ולא תנוח עליו הרוח אלא באותה השעה. אולי היא השעה יזכירו רבותינו במסכת ברכות (ז' ע"א) ובמסכת סנהדרין (ק"ה ע"ב) שהיה מקלל בה, ובה היה חל עליו הרוח לא בעת אחרת לעולם.
וכן עניין העמידה מעלה למשה, והנפילה בבלעם פחיתות שלא יסבול נבואה, כעניין שנאמר (דברים ה' כ"ב כ"ד) "אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו" וגו', "קרב אתה ושמע". ואמרו משל לטבחו של מלך, על המידה הראשונה, וכוונתם לאמר שהטבח יודע בהוצאת שולחנו של מלך, והשר שלו שהוא נאמן בכל ביתו ועומד בסודו לא ידע בהוצאת השולחן.
והמשל הזה יורה שדעת החכמים לומר שהיה בלעם יודע מעצמו אחרי כוונתו שהשם יאמר לו "מה אקוב לא קבה אל" (לעיל כ"ג ח'), וכל העניין, ואחר כן ישמע הדיבור במילות ההם, אשר חשב בלבו. וזה מה שהזכרתי, כי היה קוסם ותבואנה העתידות בלבו. ועתה בשביל ישראל ישמע בהם גם הדיבור, ולפיכך היה מתפאר בעצמו עתה לומר "נאום שומע אמרי אל". וראיתי העניין הזה השנוי בספרי, שאמרו בסיגנון אחר בהגדה של במדבר סיני רבה (כ' א'), ואין לי להאריך.
והכלל כי כוונתם לומר שנבואת בלעם תבוא אליו במילות מבוארות לו, מן הטעם שאמרו שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר: אילו היה לנו נביא כמשה, היינו עובדים להקדוש ברוך הוא. אבל מדרגת נבואתו למטה משאר הנביאים, שהיא במחזה שדי, כמו שביארנו.
וכן אמרו בויקרא רבה (א' י"ג): אין הקדוש ברוך הוא נגלה על נביאי אומות העולם אלא בחצי דיבור, היך כמה דתימר "ויקר אלוהים אל בלעם", אבל לנביאי ישראל בדיבור שלם, שנאמר "ויקרא אל משה", וחצי הדיבור תבין עניינו ממה שביארנו.
ראב"ע, בסוף הפרק הקודם - כ"ג:
ד"ה ראש הפעור: ולא הלך לקראת נחשים. על כן היתה עליו רוח אלוהים, וזה עשה בעבור שראה כי לא נחש ביעקב.
רשב"ם, פסוק א':
ד"ה לקראת נחשים: לנסות ממקום למקום אולי יוכל לקללם. אלא מעתה נתכוון לברכם בלב שלם, ומתוך כך כתיב כאן "ותהי עליו רוח אלוהים", שרוח שכינה שרתה עליו מאהבה דרך חיבה.
הירש, (תרגום מגרמנית):
וירא בלעם: אך בשעה זו נפל התבלול מעל עיניו, נתערערה אמונתו שיש בכוח אמצעים מאגיים לשנות את רצון הבורא. הדברים שהוציא מפיו בפסוקים ט' וכ' של פרק כ"ג הפכו עתה אמת ואמונה בלבו. ובכן "שת אל המדבר פניו" ויחכה אם שוב יהיה לכלי שרת לרצון ה'. – "וישא... את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו" – מסודרים לפי בתיהם ומשפחותיהם – מיד... "ותהי עליו רוח אלוקים". מעתה לא היה עוד המבטא בעל כורחו את אשר ישים אלוקים בפיו – כאשר היה עד עתה "כפעם בפעם"; מכאן ואילך רוח של נבואת אמת מפעמת בלבו ומדברת מתוך גרונו.
לא רצה עוד לנסות, אולי יחפוץ ה' בזה לקלל, רק הביט לבקש מה' שיתגדל עם ישראל במדבר – והיה המדבר לאגם מים – "וירא את ישראל" – לא כראיה ראשונה לתת עליהם עין רעה, אלא באהבה שהשיג באותה שעה ושרתה עליו רוח הקודש מאהבה וחיבה.
שד"ל:
לא הלך לעשות הפעולות שהיה רגיל לעשות, אשר לא נזכרו בכתוב רק נרמזו במילות "אקרה כה". והנה עתה רצה לקלל מבלעדי רצון ה' "וישת אל המדבר פניו" לקלל מדעתו ולתת בהם עין רעה... על כן כתוב "ותהי עליו רוח אלוקים". כי על אפו ועל חמתו בא מפיו דבר ה', אשר לא הכין עצמו אליו.
| 1. |
במה שונה עמדת בלעם הפעם מעמדתו בשתי הפעמים הקודמות? |
2. |
מה בין המפרשים האלה בהערכתם את בלעם? סדרם לקבוצות. |
