הלכות מלוה ולווה

פסוק ט'

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה..."

רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ט' הלכה ל':

מי שנמנע מלהלוות את חברו קודם השמיטה, שמא יתאחר החוב שלו ויישמט, עובר בלא תעשה שנאמר "הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל...", וחטא גדול הוא, שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאווין, שנאמר "הישמר לך פן..." וכל מקום שנאמר "הישמר" או "פן" או "אל", הרי זה מצוות לא תעשה; והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתהו "בליעל", והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא יימנע אלא יתן, שנאמר "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו...".

אברבנאל:

הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל... ויראה שהיתה המחשבה הזאת על מעשר עני אשר בשנה השלישית, כשתהיה בשנה הששית הקרובה לשמיטה, שאז אולי יאמר בעל השדה: קרבה שנת השבע שנת השמיטה, אשר בה תהיה כל התבואה לעניים, ולמה אם כן אתן להם עתה מעשר עני של השנה הזאת, ויבואו העניים לאכול מן התבואות של שתי שנים סמוכות זו לזו? ומפני המחשבה הזאת רעה עינך באחיך, לא תתן לו, רוצה לומר: לא תתן לו מעשר עני של השנה ההיא. לא תעשה כן, אבל "נתון תתן לו"! "נתון" – המעשר עני, ו"תתן לו" גם כן תבואת שנת השמיטה, כי כן ייסד המלך ה' צבאות.

הכתב והקבלה:

יזהיר למלוה שלא ימנע מלהלוות, שלא יאמר: כיון שבשנת השמיטה כל תבואת הארץ הפקר הם, ויד כולם בהם שוה כעני כעשיר, אם כן אין צורך ללווה בהלואה זו, מכל מקום יש במלוה מידת רע עין במניעת ההלואה אליו; כי אולי הלווה מן האנשים המרחקים עצמם מליהנות ממה שאינו שלהם, ואפילו מהפקרא, לא ניחא להו דמתהני ומשתדל ליהנות מיגיע כפו, לכן הוא לווה מעות מאחרים, כדי להרויח, ומזעת אפו יאכל לחם. ורצונו יותר בקב שלו מבתשעה קבים שלא עמל בו, ומידת צרות עין הוא למלוה במנעו טובה נפשית זו מאחיו האביון.

פסוק י"א

"כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ"

רמב"ן:

מפרשים אמרו שלא יחדל האביון מקרב הארץ באחד מכל הזמנים, כי לעולם יהיה אביון בארץ, שגלוי היה לפניו שלא יעשו מה שאמר להם, "כי לא יהיה בך אביון אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל המצוה". ואינו נכון לדעתי, כי התורה תרמוז במה שעתיד להיות, אבל לא יתנבא עליהם בפירוש שלא יקיימו התורה ויצוה המצוה לעולם, וחלילה, רק בדרך אזהרה יזכיר הדבר.
והנכון שיאמר, שלא יחדל אביון, שיהיה נמנע ולא יימצא עוד לעולם. והזכיר זה, בעבור שהבטיח שלא יהיה בהם אביון בשומרם כל המצוה, אמר אבל ידעתי כי לא יהיו כל הדורות כל ימי עולם, כולם שומרים כל המצוה, עד שלא נצטרך כלל לצוות על האביון, כי אולי בקצת הימים יימצא אביון, ואני מצוך עליו, אם יימצא. ואמר "מקרב הארץ", לרמוז על כל היישוב, כי ההבטחה שלא יהיה בנו אביון בארץ אשר ה' אלוהינו נותן לנו נחלה, אם נקיים שם כל המצוות, ועתה אמר כי ייתכן שיימצא אביון באחד מן הזמנים ובאחד מן המקומות אשר תשב בה, כי טעם "בארצך" כטעם "בכל מושבותיכם" (במדבר ל"ה כ"ט), בארץ ובחוצה לארץ: וטעם "ולאביונך בארצך". כאומר לאחיך העני ולכל אביוני ארצך, כי בעבור שהמצוה לישראל יזכיר אחיך, ויצטרך לפרש אחיך וכל אביוני ארצך לצוות על כלל ישראל, ומדרשו (ספרי קמ"ב) להקדים הקודם.

רשב"ם:

כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

ספורנו:

כעניין "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון".

פסוקים ז'-י"א

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ  כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ"