סיום עבודת המשכן

שמות פרק לט פסוק לב

וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ.

פסוק ל"ב

"וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ"

י' אלשיך:

ולמדנו, כי הגם שהקדוש ברוך הוא מסייע את עושי המצוה, מעלה הקדוש ברוך הוא על העוסק בה, כאילו הוא עשאה כולה. והנה בעבודת המשכן לא היו ישראל בקיאין במלאכה, אך היתה נעשית מאליה על-ידי השגחתו יתברך; אף על פי כן מעלה עליהם הכתוב כאילו ישראל עשו הכל.

פסוק ל"ב

"וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ"

רש"י:  

ד"ה ויעשו בני ישראל: את המלאכה ככל אשר צוה ה'.     

נחלקו מפרשי רש"י בפירוש דבריו אלה, והנה דברי מקצתם:

ר' אליהו מזרחי:

אילו היה כתוב "כל אשר ציוה ה'" היה "כל אשר ציוה" הפעול (=המושא הישיר), אבל עכשו שכתוב "ככל אשר ציוה"... מורה שלא שינו מן הצוואה, ואם כן אין פעול, ולכן אומר רש"י שחסר הפעול והוא בכוח המאמר (=כלומר המושא נרמז, כלול כבר בתוך הנשוא).

משכיל לדוד, לר' דוד פארדו:

כוונת הרב (=רש"י) ליישב שני עניינים. האחד: למה חזר וכתב "בני ישראל" והוא סגי דלכתוב "ויעשו ככל אשר ציוה..." והשני: אמאי הדר (=חזר) וכתב "כן עשו" בסוף הפסוק. וכל זה תיקן רבנו במה שהוסיף תיבות "את המלאכה", דידוע ד"מלאכה" כולל שני עניינים: מלאכת ההבאה (=הבאת התרומות למשכן) ומלאכת העשיה.* והנה מלאכת ההבאה שוה לכל נפש ישראל, והעשייה אינה אלא לחכמי לב העושים מלאכת הקודש והיינו דכתיב: "ויעשו בני ישראל את המלאכה" – כלומר ההבאה – "ככל אשר ציוה... כן עשו" – האומנים והחכמים, לומר שגם הם – האומנים וחכמי הלב – כן עשו מלאכת העשייה ככל אשר ציוה ה'.

באר-יצחק, (ר' יצחק הורוויץ, אב"ד דק"ק יערסלב, מהדורה ראשונה למברג תרל"ג, והודפס שנית ירושלים הוצאת קריה נאמנה 1967):

ולי נראה בכוונת רש"י ז"ל שמאמר "ככל אשר ציוה ה' את משה" איננו דבוק עם "ויעשו בני-ישראל", רק עם "כן עשו" שאחריו, שאם לא כן לא ייתכן מה שאמר אחר כך "כן עשו", שבא כאן רק הנדמה ולא הדמוי, והדמוי ראוי להיות במאמר אחד עם המתדמה; ועל כורחך שמאמר "ככל אשר ציוה" דבוק עם "כן עשו", ומאמר "ויעשו בני ישראל" הוא מאמר פוסק לעצמו, ואם כן חסר פעול העשייה – היא המלאכה.

1.

מה קשה לרש"י בפסוקנו, לפי דעת כל אחד משלושת פרשניו?

2.

השווה את דברי רש"י במקומנו לדבריו בבראשית י"ב ח' ד"ה ויעתק משם; במדבר י"ד כ"ז ד"ה אשר המה מלינים; במדבר כ"ו ט' ד"ה אשר הצו; במדבר ט"ז א'. מה הקושי המשותף, שרש"י מיישבו בכל המקומות האלה?

3.

איך יש לפסק את פסוקנו, לפי כל אחד ממפרשי רש"י הנ"ל?

4.

מה היא חולשת פירושו של ר' דוד פארדו במקומנו?

------------------------------------------------------------------------------------

*כן פירש רש"י, גם שמות ל"ו ז':

ד"ה והמלאכה היתה דים לכל המלאכה: מלאכת ההבאה היתה דים של עושי המשכן, לכל המלאכה של משכן לעשות אותה והותר.

פסוק ל"ב

"וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל... כֵּן עָשׂוּ"

השווה לפסוקנו:

בראשית ו' כ"ב

"וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים כֵּן עָשָׂה"

רמב"ן:

שעשה את התיבה ואסף המאכל.  
ודרך הכתוב לומר "ויעש – כן עשה", לבאר כי לא הפיל דבר מכל אשר ציוה.      

שמות י"ב כ"ח

"וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ"

רמב"ן:

שיצאו מלפני משה והלכו אל הצאן ועשו הפסח בערביים. ודרך הכתוב לכפול ולומר "כן עשו", לבאר שלא הפילו דבר מכל אשר צוו, כמו שפירשתי בנח.
וכן (שמות ל"ט מ"ג) "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' כן עשו".

ויקרא כ"ד כ"ג

"וַיּוֹצִיאוּ... וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ... וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה"

רמב"ן:

כי כן יכפול בכל השומרים מצות השם, כמו שנאמר בפרשת הפסח (=כוונתו לשמות י"ב כ"ח שהובא לעיל) וכמו שאמר בפרשת הפקודים (במדבר א' נ"ד) "ויעשו בני-ישראל ככל אשר ציוה ה' את משה כן עשו", וכן במטות הנשיאים (במדבר י"ז כ"ו) "ויעש משה כאשר ציוה ה' אותו כן עשה".

העמק דבר:

ד"ה ויעשו בני ישראל... כן עשו: באשר ידוע שישראל נתאוו מאוד שיהיה השכינה שורה בתוכם, היה עולה על הדעת שבשביל זה השתדלו לעשות את הכל, משום הכי פירש הכתוב, שרק "כאשר ציוה ה' כן עשו".

להבנת דבריו אלה השווה דבריו ויקרא ט' ו', (אחרי הביאו דברי רש"י שם!):

ד"ה זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו וירא עליכם כבוד ה': והעניין דכבר היה בימי משה כתוב בישראל שהיו להוטים אחרי אהבת ה' אבל לא על ידי גבולים שהגבילה התורה. וכאשר יבואר באורך בפרשת קרח, שזה היה עיקר החטא של מאתים וחמישים אנשים שהיו צדיקים גמורים וחטאו בנפשותם במה שמסרו עצמם למיתה על ידי תשוקה קדושה זו להשיג אהבת ה' על ידי הקטרת, אף על גב שלא יהיה כפי התורה, שרק אהרן ובניו יקטירו...

1.

האם הקושי שעומדים עליו הרמב"ן ובעל העמק דבר הוא אותו קושי, שבו עסקנו בשאלה ב, אם לא?

2.

מה ההבדל בין הרמב"ן לבין בעל העמק דבר ביישוב הקושי הזה?

פסוק ל"ב

""וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..."

אור החיים:

הגם שלא עשו אלא בצלאל וחכמי לב – שלוחו של אדם כמותו. וכאילו כל ישראל עשו. והגם שלא מצינו שעשה בצלאל אלא במאמר ה', ולא הם (=בני ישראל) שלחוהו, אף על פי כן הרי הסכימו עליו.

ועוד:

נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני-ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה לזה. (ואולי לזה רמז באומרו (ויקרא י"ט י"ח) "ואהבת לרעך כמוך" – לצד שהוא כמוך, כי בשלומו ייטיב לך, ובאמצעיתו אתה משלים שלימותך, ואם כן אינו אחר אלא אתה עצמך וכאחד מחלקיך). ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות, ומן הנמנע שיימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות: כוהן ולוי וישראל ונשים – יש מצוות בכוהנים שאין מציאות לישראל לעשותם, ויש מצוות לישראל שאינם בכוהנים, וכן בלויים, וכן בנשים. ומה מציאות יש ליחיד לקיימם כדי להשלים תיקון לרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו אשר יכוונו להם? ודאי רק כך, שתתקיים התורה במחברת הכללות ויזכו זה לזה ויזכה זה מזה.
והוא מה שאמר הכתוב כאן "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה'" – כינה לכולם יחד מעשה כולם, הגם שמהם שהביאו הנדבה, מהם עשו מלאכה, יאמר על כללותם שעשו הכל.
וסמך מאמר זה למלאכת הבגדים (ל"ט א'-ל"א), אשר עשאום יחידים מישראל, להעירך, כי על פרט זה יאמר שעשאוהו בני ישראל באין הבדל, ומעתה כל אחד מבני ישראל הביא כל הי"ג מינים שבנדבה ועשה כל המלאכות האמורות.