מפקדי ישראל

השווה:

שמות ל"ח כ"ו "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים"

במדבר א' מ"ה-מ"ו "וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל...  שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים"

רש"י, שמות ל' ט"ז:

ד"ה ונתת אותו על עבודת אוהל מועד: למדת שנצטוה למנותם בתחילת נדבת המשכן אחר מעשה העגל. מפני שנכנס בהם מגיפה, כמו שנאמר (שמות ל"ב ל"ה) "ויגף ה' את העם". משל לצאן החביבה על בעליה, שנפל בה דֶּבֶר, ומשפסק אמר לו לרועה: "בבקשה ממך, מנה את צאני, ודע כמה נותרו בהם". להודיע שהיא חביבה עליו. ואי אפשר לומר שהמניין הזה הוא האמור בחומש פקודים, שהרי נאמר בו...
ואם תאמר: וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים, והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מניין ראשון בני י"ט שנה שלא נמנו ובשנייה נעשו בני עשרים?? תשובה לדבר: אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למניין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי שליציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש-השנה (דף ב' עמ' ב'), ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשנייה, שנתחדשה שנה באחד בניסן. אבל שנות האנשים מנויין למניין שנות עולם המתחילים מתשרי. נמצא שני המניינים בשנה אחת, המניין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכיפורים שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר.

רמב"ן, שמות ל' י"ב (אחר הביאו דברי רש"י הנ"ל):

ד"ה כי תשא:...ואני תמה איך ייתכן שיהיה קהל גדול כמוהו, ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים? והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חדשים ולא מת אחד, וכתיב (במדבר ט' ח') "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם"?! ועוד קשה לי, כי מניין שנות האנשים איננו למניין שנות עולם מתשרי, אבל הוא מעת לעת מיום היוולדו, לכך נאמר בהם "עשרים שנה ומעלה", שיהיו שנים שלמות להם; וכן בכל ענייני התורה בשנות האדם כך הם נמנים מעת לעת... אם כן – כל הנולדים מתשרי ועד אייר השלימו שנה בינתיים ונתרבו בין שני המנינים עם רב. אבל יותר נכון שנאמר, שכן אירע מעשה שהיו ישראל בשעת מניין ראישון תר"ג אלף ותק"ן, ומתו מהם הרבה בשבעה החדשים כנוהג שבעולם, ובני עשרים משלימים שנתם מתשרי ועד אייר, ואירע הדבר שהיו המשלימים כמניין המתים. אבל לפי דעתי, אין השוואת המניינין האלה שאלה כלל, כי...

רלב"ג:

דע, כי כבר נמנו ישראל קודם זה, והיה מספרם זה המספר בעינו, שהיה המספר הנזכר בזה המקום. וזה ממה שיראה ממנו, כי האנשים הקרובים לעשרים שנה היו שווי מספר לאנשים הקרובים לששים שנה, עד שהיה מספר מה שנוסף בהם מבני עשרים כמספר מה שחסר מהם מבני ששים שנה. וזה מורה על עוצם השגחת ה' עליהם להחיותם. וזה שאתה תמצא לפי הנהוג, כי האנשים הקרובים לעשרים שנה הם רבי המספר מאוד מאנשים הקרובים לששים שנה, כי מה שיגיעו מזה המספר הם מעטי המספר...

1.

מה הקושי שעליו עומדים הפרשנים הנ"ל?

2.

מה ההבדל שבין תשובות רש"י ורלב"ג?

3.

מה התמוה בתשובת הרלב"ג?

4.

מדוע 'אי אפשר לומר שהמניין הזה (=המוזכר בשמות ל"ח) הוא הוא האמור בחומש פקודים' כדברי רש"י?

5.

לפי דעת כמה מפרשנינו, היה המניין הזה (במדבר פרק א') לא השני אלא השלישי אשר נמנו בו בני ישראל. כיצד?

6.

מה הן טענות הרמב"ן נגד רש"י, ואיך אפשר להסיר טענותיו מעל רש"י?

7.

התוכל למצוא מה היא הדרך האחרת ביישוב הקושיה שהולך בה הרמב"ן (בדבריו שלא הובאו לעיל) באופן "שאין השוואת העניינים האלה שאלה כלל"?

פסוק ג'

"מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם..."

רשב"ם, פסוק ב':

ד"ה שאו את ראש כל עדת: לפי שמעתה צריכים לארץ-ישראל בני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה, שהרי בעשרים בחודש השני הזה נעלה הענן כדכתיב בפרשת בהעלותך (במדבר י' י"א), וכתוב שם (במדבר י' כ"ט) "נוסעים אנחנו אל המקום וגו'", לכך ציוה הקדוש ברוך הוא בתחילת חודש זה למנותן.

העמק-דבר, (הנצי"ב):

ד"ה כל יוצא צבא בישראל: כל אדם יש לו צבא עלי ארץ, אבל יש אשר צבא שלו רק בביתו על בניו באומנותו וכדומה, ובלוויים כתיב גם כן (במדבר ד' ג') "כל בא לצבא", שזה היה עסק שלו לשאת משא הקודש. אבל משונה הוא צבא איש מלחמה בשני דברים: חדא שאינו יכול לשמור צבאו, שיהא רק בעירו, דמוכרח הוא לצאת אל המקום אשר רוח העניין נושאו; שנית שאינו יכול לשמור צבאו, כי אם בצירוף חברים הרבה. דאפילו הגיבור - כל זמן שהוא בעצמו, אינו יכול לעמוד במלחמה, אם לא בדרך פלא כמו שמשון. והיינו שביאר הכתוב שלא נמנו אלא אנשים שבין "יוצאי צבא", היינו – צבא מלחמה; ו"בישראל" – בקרב אחיו. ומי שלא מצא בעצמו שהוא מזורז למלחמה, לא היה נמנה והיה בכלל טפלים. ומשום הכי היה הציווי שיהיו "מבן עשרים שנה ומעלה" ד"בן עשרים לרדוף", היינו מלבד כוחו, יכול לרדוף בזריזות ובקלות, וזה נדרש למלחמה.

1.

מה ההבדל בין שני הפרשנים בפירוש המלה "צבא"?

2.

הנצי"ב פותח את פירושו ברמיזה לאיוב פרק ז' א'. האם משתמש הוא בפסוק ההוא כפשוטו?

פסוק מ"ב

"בְּנֵי נַפְתָּלִי תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת..."

העמק-דבר:

ד"ה בני נפתלי: שמעתי מפי חותני הגאון מוהרי"ץ זצ"ל בשם האר"י הקדוש, שמתחילה היו מניחים כל הפתקאות דכל ישראל בתיבה גדולה אחת, ואחר-כך באו כל הנשיאים, כל אחד בתיבה שלו, ובוררים כל אחד הפתקאות, וכל נשיא שמצא אחד משבטו (=פתק שעליו רשום אחד משבטו), היה מטיל בתיבתו, ואחר-כך מנה מה שהתקבץ בתיבתו... אבל בני נפתלי האחרון, לא היה נשיא שלא בורר כלל, אלא כל שבטו נשאר בתיבה הגדולה...

פסוק מ"ה

"וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל"

הנצי"ב, (העמק דבר): 

ד"ה ויהיו כל פקודי בני ישראל וגו': הודיע הכתוב שכולם היו בני עשרים שנה וגם יוצאי צבא בישראל ולא נטפלים, כמו שעושים רק כדי למלא הסך, אפילו עם אנשים שאינם ראויים כל כך, משום כך בא הכתוב, כי לא כן היה.

1.

מה הקושי בפסוקנו שאותו מיישב הנצי"ב?

2.

התוכל ליישב קושי זה בדרך אחרת, לפשוטו של מקרא?