קין והבל

עצה טובה: קרא בספר אגדה של ביאליק פרק י"ט "קין והבל".

פסוקים ג'-ד'

"וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה' וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ"

מתעוררת השאלה: היש בפסוקים אלה סיבה או רמז לסיבה, למה שעה ה' אל מנחת הבל, ואל קין ואל מנחתו לא שעה? עיין בפסוקים ובמפרשים, אולי תמצא בהם תשובה.

פסוק ז'

"הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ"

יש אומרים שפסוק זה הוא הקשה ביותר בכל ספר בראשית.

1.

מה פירוש המילים "אם תיטיב – שאת", לפי כל אחד מהפרשנים הבאים?

רש"י:

ד"ה הלוא אם תיטיב: כתרגומו פירושו.

ראב"ע:

ד"ה הלוא: ופירוש שאת על דעת מפרשים רבים שאת עוונך, והנכון בעיני, שאת פנים, כי כתוב בתחילה "ויפלו פניו", וזה דרך בושה, כטעם "ואיך אשא פני". וטעמו אם עשית טוב - תשא פניך, וכן "כי אז תשא פניך ממום" (איוב י"ד טו).

רמב"ן:

ד"ה הלא אם תיטיב שאת: על דעת המפרשים (אונקלוס, רש"י, ורד"ק) שאת עוונך. ועל דעת רבי אברהם, שאת פניך כנגד "למה נפלו פניך", כי המתבייש כובש פנים למטה. וכן "ואור פני לא יפילון" (איוב כט כד), והמכבדו כאילו נושא פניו למעלה. וזה טעם "אולי ישא פני" (להלן לב כא), "לא תשא פני דל" (ויקרא יט טו).
ועל דעתי, "אם תיטיב" יהיה לך יתר "שאת" על אחיך, כי אתה הבכור. וזה טעם למה חרה לך, כי בבושתו מאחיו נפלו פניו, ובקנאתו ממנו הרגו. והנה אמר לו: "למה חרה לך" על אחיך, "ולמה נפלו פניך" ממנו, "הלא אם תיטיב" יהיה לך יתר "שאת" על אחיך, "ואם לא תיטיב" - לא עמו בלבד תבואך רעה, כי לפתח ביתך חטאתך רובץ, להכשילך בכל דרכיך. "ואליך תשוקתו". שהוא ישתוקק להיות דבק בך כל הימים, אבל "אתה תמשול בו", אם תחפוץ, כי תיטיב דרכיך ותסירנו מעליך. הורהו על התשובה, שהיא נתונה בידו לשוב בכל עת שירצה, ויסלח לו.

להבנת הרמב"ן עיין גם פרק מ"ט פסוק ג'.
רמב"ן, שם:

שיעור הפסוק הזה ראובן אתה בכורי וכוחי וראשית אוני יתר שאתי ויתר עוזי. ועניינו אתה בכור כוחי וראשית אוני בהיותי ביתרון שאת ומעלה, כלשון "הלא שאתו תבַעֵת אתכם" (איוב יג יא), "משאתו יגורו אלים" (שם מא יז), רוממות וגדולה, ובהיותי יתרון עז למלחמה, כמו "ויתן עז למלכו" (ש"א ב י), "ועזוז מלחמה" (ישעיה מב כה).

וראב"ע:

ד"ה יתר שאת: ראוי היית ליתרון על הכל שתהיה נישא.

ספורנו:

ד"ה הלא אם תיטיב: עצמך ותשתדל להיות גם אתה לרצון.

ד"ה שאת: רום המעלה וההתנשא רובץ לפניך ומוכן שיהי לך. "ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ": גם כן החטאת מוכן לפניך כי תוסיף על חטאתך פשע, שכך דרכו של יצר הרע.

2.

אל מי מוסב הכינוי שבמילה "תשוקתו" ובמילה "בו", לפי רש"י וספורנו?

מה קשה לרש"י בפסוקים הבאים. א) פסוק ח': ד"ה ויאמר קין: נכנס עמו בדברי ריב ומצה להתעולל עליו להרגו, ויש בזה מדרשי אגדה, אך זה יישובו של מקרא. ב) פסוק ט': ד"ה אי הבל אחיך: להיכנס עמו בדברי נחת, אולי ישוב ויאמר: אני הרגתיו, וחטאתי לך. ג) פסוק י': ד"ה דמי אחיך: דמו ודם זרעיותיו, דבר אחר: שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה, מה כוונת רש"י במילים דמו ודם זרעיותיו? ד) פסוק ט"ז: ד"ה ויצא קין: יצא בהכנעה כגונב דעת העליונה.

השווה רש"י, לפרק ג' פסוק ט':

ד"ה איכה: יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום (ב"ר). וכן בקין (בראשית ד) אמר לו: "אי הבל אחיך", וכן בבלעם (במדבר כב) "מי האנשים האלה עמך" - ליכנס עמהם בדברים, וכן בחזקיהו בשלוחי מרודך בלאדן (ישעיהו לט).

לרש"י, פרק ד' פסוק ט':

ד"ה אי הבל: להיכנס עמו בדברי נחת, אולי ישוב ויאמר: אני הרגתיו וחטאתי לך.

מפני מה אין דברי רש"י שווים בשני המקומות, הלוא הקושי בשני המקומות אחד הוא?

פסוק י"ג

"גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי מִנְּשֹׂא"

רש"י:

בתמיה, אתה טוען עליונים ותחתונים, ועווני אי אפשר לטעון.

רמב"ן:  

בתמיה, אתה טוען עליונים ותחתונים, ועווני אי אפשר לטעון, לשון רש"י מבראשית רבה (כב יא).
והנכון בפשט שהוא וידוי. אמר: אמת כי עווני גדול מלסלוח, וצדיק אתה ה' וישר משפטיך, אף על פי שענשת אותי הרבה מאוד. והנה "גירשת אותי היום מעל פני האדמה", כי בהיותי נע ונד ולא אוכל לעמוד במקום אחד, הנה אנכי מגורש מן האדמה ואין מקום למנוחתי, "ומפניך אסתר", כי לא אוכל לעמוד לפניך להתפלל או להקריב קרבן ומנחה, כי בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי.

ראב"ע:

על דעת כל המפרשים, שהודה חטאו. ופירוש נשוא כטעם סלוח כמו נושא עון. ולפי דעתי, שהעברים יקראו העקב שכר. והעונש הרע שבא בעבור העוון - חטאת. וכן "כי לא שלם עון האמורי", "אם יקרך עוון", "ויגדל עוון בת עמי". והטעם כי זה העונש גדול לא אוכל לסבלו, ויורה על אמתחת זה הפירוש הפסוק הבא אחריו.

מה ההבדל בין רש"י, רמב"ן וראב"ע בפירוש המילים "גדול עווני מנשא"? מה היא חולשת רש"י ומה היא חולשת הרמב"ן בפירוש המילים האלה?

פסוק ט"ו

"וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ"

רש"י:

ד"ה לכן כל הורג קין: זה אחד מן המקראות שקיצרו דבריהם ורמזו ולא פירשו, "לכן כל הורג קין" לשון גערה: כה יעשה לו, כך וכך עונשו, ולא פירש עונשו.

העתיקו את פסוק ט"ו בסימני פיסוק: נקודות, פסיקים, מרכאות, סימני קריאה וכדומה, בהתאם לפירוש רש"י.

פסוק ט"ו

"וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת..."

פליגי חכמים בעניין אות קין כי לא נתפרש בתורה. מה הוא האות לפי פירוש רש"י, ראב"ע ורמב"ן?

רש"י:

חקק לו אות משמו במצחו

(ס"א דבר אחר: "כל מוצאי יהרגני" - הבהמות והחיות, אבל בני אדם עדיין לא היו שיירא מהם, רק אביו ואמו, ומהם לא היה ירא שיהרגוהו, אלא אמר עד עכשיו היה פחדתי על כל החיות כמ"ש "ומוראכם" וגו' ועכשיו בשביל עוון זה לא ייראו ממני החיות ויהרגוני, מיד "וישם ה' לקין אות" - החזיר מוראו על הכל).

ראב"ע:

ד"ה שבעתים: ...ויש אומר, כי האות קרן. ואחרים אמרו, שנתן חוזק בלבו והסיר פחדו ממנו. והנכון בעיני, שהשם עשה לו אות, עד שהאמין, והכתוב לא גילה האות.

רמב"ן, פסוק י"ג:

ד"ה גדול עווני מנשא: ...כי בעבור שאהיה נע ונד ולא אבנה לי בית וגדרות בשום מקום, יהרגוני החיות, כי סר צלך מעלי. הודה כי האדם איננו נשגב ונמלט בכוחו, רק בשמירת עליון עליו.

מה פירוש המילים והביטויים המובאים במפרשים:

1.

רש"י, פסוק ח':  "מצה". ד"ה ויאמר קין: נכנס עמו בדברי ריב ומצה להתעולל עליו להרגו, ויש בזה מדרשי אגדה, אך זה ישובו של מקרא.

2.

ראב"ע, פסוק ח': "ושואלים נולדו ביום סגריר". ד"ה ויאמר קין: הקרוב אלי שאמר לו כל התוכחות שהוכיחו השם. ושואלים נולדו ביום סגריר ישאלו איך הכהו, ואין חרב. וזאת שאלת תוהו, כי יהרגהו בידו בחנק, ואלף עץ ואבן נמצאים.

3.

רש"י, פסוק י"ג: "אתה טוען". ד"ה גדול עווני מנשוא: בתמיה אתה טוען עליונים ותחתונים, ועווני אי אפשר לטעון.

על פסוק ט"ז

"וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה'"

ישנה מחלוקת במדרש בראשית רבה:

ויצא קין. מהיכן יצא? ר' איבו אומר: הפשיל דברים לאחוריו (-השליך דבריו של הקדוש ברוך הוא אחרי גוו, כאדם המפשיל כליו לאחוריו), ויצא כגונב דעת העליונה. ר' חנינא בר ר' יצחק אומר: יצא שמח... פגע בו אדם הראשון. אמר לו: מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם מטפח על פניו ואמר: "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'".

איזו משתי התשובות האלה קרובה יותר לפשוטו של מקרא? מי ממפרשינו נוטה גם הוא לדעה שעשה קין תשובה?