עשרת הדברות

עצה טובה
בקשר לשאלה ב' – קרא: פרופ' היינמן: הלך הרעיונות של ספר הכוזרי, פרק ג, סיני תש"א, סיון, חוברת א-ג, עמוד קכד.

באופן חלוקתם של עשרת הדיבורים נחלקו הדעות בין חכמי ישראל:

החלוקה המקובלת אצלנו: 1) אנכי, 2) לא יהיה לך, 3) לא תשא... 10) לא תחמוד.

יש אומרים שאין "אנכי" מן העשרה, רק הוא הקדמה, ו"לא תחמוד בית רעך" – תשיעי, ו"לא תחמוד אשת רעך" – עשירי.

קרא רמב"ן, פסוק א':

ד"ה אנכי: הדיבור הזה מצות עשה, אמר אנכי ה', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלהים להם, כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלהים להם, שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר "הוצאתיך מארץ מצרים", כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם, וגם תורה על החידוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (לעיל ט יד) "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". וזה טעם "אשר הוצאתיך", כי הם היודעים ועדים בכל אלה: וטעם "מבית עבדים". שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלוהים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם "עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כה נה). וכבר רמזתי עוד למעלה (יט כ) טעם שני השמות הקדושים על דרך האמת.
וזו המצוה תיקרא בדברי רבותינו (ברכות יג:) קבלת מלכות שמים, כי המילות האלה אשר הזכרתי הם במלך כנגד העם. וכך אמרו במכילתא (בפסוק הבא) "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" - למה נאמר? לפי שהוא אומר "אנכי ה' אלוהיך", משל למלך שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו: גזור עלינו גזירות. אמר להם: לאו, כשתקבלו מלכותי, אגזור עליכם גזירות, שאם מלכותי אינכם מקבלים, גזירותי האיך אתם מקיימין? כך אמר המקום לישראל: "אנכי ה' אלהיך... לא יהיה לך", אני הוא שקיבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו: הן. כשקיבלתם מלכותי, קבלו גזרותי, כלומר אחר שאתם מקבלים עליכם ומודים שאני ה' ואני אלוהיכם מארץ מצרים, קבלו כל מצוותי.
ונאמרו כל הדיברות כולן בלשון יחיד, ה' אלהיך אשר הוצאתיך, ולא כאשר התחיל להם "אתם ראיתם" וגו', "אם שמוע תשמעו" (לעיל יט ד ה), להזהיר כי כל יחיד מהם ייענש על המצות, כי עם כל אחד ידבר, ולכל אחד יצוה, שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך, והיחיד יינצל עמהם. ויבאר להם משה זאת הכוונה בסוף התורה בפרשת אתם ניצבים (דברים כט יז).

 רמב"ם, הלכות יסודי התורה א' הלכה ד':

וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר "אנוכי ה' אלוהיך" (שמות כ,ב; דברים ה,ו). וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר, חוץ מזה... עובר בלא תעשה, שנאמר "לא יהיה לך אלוהים אחרים, על פני" (שמות כ,ב; דברים ה,ו); וכפר בעיקר, שזה הוא העיקר הגדול שהכול תלוי בו.

ראב"ע, פסוק א':

ד"ה וידבר אלהים: והאומרים כי דיבור "אנכי" אינו מן עשרת הדברים בזה נחלקו. יש אומרים "לא יהיה לך" הוא הדיבור הראשון. והשני לא תעשה לך פסל. וזה אינו נכון כי מעניין אחד הוא זה וזה. בין בסתר בין בגלוי בין באמונת הלב בין במעשה. והנה בדיבור "זכור" אתה ובנך ובתך בסתר ובגלוי והכל מצוה אחת. ואחרים אמרו כי "לא תחמוד בית רעך" דיבור תשיעי. והדיבור עשירי "לא תחמוד אשת רעך". וראייתם כי השם אמר פעמיים "לא תחמוד", כי החימוד הוא על שני דברים: האחד יוצא למעשה כמו גזל. וכמוהו "לא יחמוד איש את ארצך". שאם זה החימוד בלב היה ארץ ישראל רעה. ו"לא תחמוד" השני הוא בלב. על כן הוצרך משה לפרש "לא תתאוה". גם זה דברי הבל, כי מה טעם יזכור הגזל עם הבית לבדו. והנה לא הזכיר האחרים עמו. והנה אתן לך מדברי משה ראיה שאלה לא דיברו נכונה. הנה השם אמר "לא תחמוד בית רעך". ומשה אמר "לא תחמוד אשת רעך", ולפי דעתם ש"לא תחמוד" השני הכתוב בפרשה הזאת הוא בלב. והראשון גזלת הבית. והנה משה הפך הדבר, כי אמר עם "ולא תתאוה בית רעך". ואמר עם "לא תחמוד", שהוא הגזל "אשת רעך". והנה נשחת טעמם. והאמת כי דיבור "אנכי" הוא הראשון כאשר אפרשנו במקומו... והנה זה הדיבור הראשון שאמר השם כולל כל מצות הלב והלשון והמעשה. כי מי שאינו מאמין בלבו בשם אין עליו מצוה. וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו. כי כל מה שיעשה לא יעשנו כי אם בעבור כבודו. ולא ימנע עצמו ממצוות לא תעשה רק בעבור כבוד השם לבדו. כאדם נותן צדקה לעני, לא יתננו בעבור כבוד הגבאי ולא בעבור שישבחוהו בני אדם, כי אז תהיה מעלת האדם גבוהה בעיניו ממעלת כבוד השם שנתן לו הון. ועדף ממונו מה שיוכל לתת לקבל שכר מהשם. וככה העושה עבירה בסתר, בעבור שלא ייוודע למלך. או יראוהו בני אדם ויקל בעיניהם. והחושב זה הוא משוגע כי כן כתוב "אם יוצר עין הלא יביט". והנה השם רואה במסתרים מה שלא יוכלו בני אדם לראות בגלוי. כי השם יודע מחשבותיו וסודו. והנה פחד מהמלך שימות מחר שלא יענישוהו, ולא יפחד ממלך האמת, שנפשו בידו בעולם הזה ובעולם הבא.

ובפירושו לספר דברים שינה הראב"ע את דעתו והצטרך למצדדי החלוקה השניה, ועיין פירושו לדברים פרק ה' פסוק ט"ז:

ד"ה ימיך: ...רק הישר בעיני שמילת "אנכי" איננה מהעשרה, כי דיבור "אנכי" הוא המצוה ועיקר המצות, כאשר פירשתי כבר. ומלת חמד בלשון הקדש מתפרשת לשני טעמים: האחד גזל ועושק וקחת של אחרים בחזקה ובאונס, וכך "ולא יחמוד איש את ארצך", כי אם אין פירושו כן הנה תהיה הארץ רעה ולא בא הכתוב אלא לשבח. והטעם השני לשון תאוה בלב ולא תצא לפועל. והנראה "לא תחמוד בית רעך" הדיבור התשיעי ו"לא תחמוד אשת רעך" הדיבור העשירי, ויהיה בית רעך ואשת רעך נדבקים זה עם זה או בית רעך כלל. והעד שאמר משה בספר הזה שביאר את התורה תחת "לא תחמוד" אמר "לא תתאוה". ורבים אמרו כי אין עוון במחשבת הלב, ואין עליהם שכר ועונש, ויש ראיות רבות להשיב עליהן, ולא אאריך, רק אראה להם "לב חורש מחשבות אוון", "הטיבות כי היה עם לבבך", "ולישרים בלבותם", ומשה אמר בסוף "בפיך ובלבבך לעשותו". ועיקר כל המצות ליישר הלב, ורובם זכר המזיד והשוגג יוכיחום.

(אגב: החלוקה השניה מקובלת גם אצל הנוצרים הקתולים, כך שמה שאצלנו שני להם ראשון, ומה שאצלנו שלישי להם שני וכן הלאה).

פסוק ב'

"אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"

על השאלה: למה אמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא אמר: "אשר בראתי שמים וארץ" נכתבו תשובות שונות.

קרא:

1) הכוזרי, מאמר א', י"א-כ"ח:

אמר לו החבר: אני מאמין באלהי אברהם, יצחק ויעקב, אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים וכלכלם במדבר והנחילם את ארץ כנען, אחרי אשר העבירם את הים ואת הירדן במופתים רבים, ואשר שלח אליהם את משה בתורתו, ואחריו- אלפי נביאים, שכלם קראו אל תורתו ביעדם שכר טוב לכל שומרה וענש לכל עובר עליה. אנחנו מאמינים בכל הכתוב בתורה הזאת,- והדברים ארוכים.
אמר הכוזרי: לא חנם החלטתי בראשונה לא לשאול את היהודים, מדעתי כי שלשלת הקבלה אצלם נתקה מכבר ודעתם נתמעטה, כי דלותם לא הניחה להם מדה טובה. וכי לא היה לך לאמר, אתה היהודי, כי מאמין אתה בבורא  העולם ומסדרו ומנהיגו, הוא אשר בראך והוא המטריפך לחם חקך, וכדומה מן התארים האלוהיים, בהם יאמין כל בעל דת ובגללם שואף הוא אל האמת ואל הצדק, ברצותו להדמות לבורא בחכמתו ובצדקו?
אמר החבר: מה שאתה אומר נכון הוא בנוגע לדת המיסדת על ההגיון ומכונת להנהגת מדינה, דת הנובעת אמנם מן העיון, אך נופלים בה ספקות רבים. ואם עליה תשאל את הפילוסופים, לא תמצאם מסכימים על מעשה אחד ולא לדעה אחת, כי דת כזאת בנויה על טענות אשר רק חלק מהן יכולים הפילוסופים להוכיח במופת, ואלו על אחרות נתן להביא ראיות מספיקות בלבד, ויתרן אין להביא עליהן אפילו ראיה מספקת, אף כי להוכיחן במופת.
אמר הכוזרי: רואה אני דברך זה, יהודי, מתקבל על הדעת יותר מדברי הפתיחה, והנני רוצה כעת להוסיף ולהקשיב לדבריך.
אמר החבר: אולם פתח דברי הוא הוא המופת, גדולה מזאת!- הוא ההוכחה שאחריה אין צרך לא בראיה ולא במופת.
אמר הכוזרי: ואיך זה?
אמר החבר: תן לי רשות להקדים הקדמות אחדות, כי רואה אני דברי קשים עליך ונקלים בעיניך.
אמר הכוזרי: הקדם הקדמותיך ואשמען.
אמר החבר: אלו אמרו לך כי מלך הודו איש חסד הוא ועליך להעריצו ולהגדיל שמו ולספר מעשי חסדו- וכל זה רק לפי שמועה שהגיעה אליך על דבר צדקת אנשי ארצו ומדותיהם הטובות ומשאת ומתנם באמונה-, האם היית רואה צרך לנפש לעשות כן?
אמר הכוזרי: מדוע אראה צרך כזה לנפשי? הייתי מטיל ספק בדבר: אולי צדקת אנשי הדו מצד עצמם היא, אף יתכן כי אין להם מלך כלל, ואולי באמת מצד מלכם היא, ואולי משני הצדדים גם יחד?
אמר החבר: אולם אילו באו אליך מלאכי המלך ההוא בתשורות אשר אין להטיל ספק בדבר כי נמצאות הן אך ורק בארמונות מלכי הדו, ובמכתב אר ברור לך כי רק ממלך הודו הוא, ולמכתב מצורפים סמי תרופות המרפאים אותך מכל מדויך ושומרים על בריאותך וסמי מות לאויביך ולכל הלוחמים בך, אשר תפילם בצאתך לקראתם בלא חילות ובלא כלי מלחמה,- האם לא היית חיב אז לסור אל משמעתו?
אמר הכוזרי: אמנם כן! כי אז היה הספק הראשון- אם אמנם יש לאנשי הדו מלך- מסתלק ממני, ואז הייתי מאמין כי שלטון מלך הדו ופקדתו נוגעים גם לי.
אמר החבר: ואם ישאלך אז השואל למלך זה,- במה תתארהו?
אמר הכוזרי: ראשונה- באותם התארים אשר נתבררו אצלי מתוך מה שראו עיני, ואחריהם- בתארים שהטלתי בהם ספק לפני זה, אך אחרי כן נתבררו לי על ידי זה.
אמר החבר: ומעין זה השבתיך כאשר שאלתני אתה! ובדומה לזה אמר משה בפתח דבריו בדברו אל פרעה: "אלהי העברים שלחני אליך"- רצונו לומר: אלהי אברהם יצחק ויעקב- כי היה דבר האבות מפורסם אז באומות, ונודע כי הענין האלוהי נתחבר עמם והשגיח עליהם ועשה להם נפלאות, ולכן לא אמר לו משה לפרעה: "אלהי השמים והארץ שלחני אליך", ולא: "בוראי ובוראך שלחני אליך". וכן פתח האלוה בדברו אל כל עדת בני ישראל: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אמר: "אני בורא העולם ובוראכם". וכן פתחתי אני בהשיבי לך, שר הכוזרים, כאשר שאלתני לאמונתי בהודיעי אותך מה הוא הדבר המחיב אותי והמחיב את כל עם ישראל, דבר שנתברר לבני ישראל בראשונה על פי ראות עינים, ואחרי כן נמסר לאיש מפי איש בקבלה, הדומה למראה עינים.
אמר הכוזרי: לפי זה אין תורתכם מחיבת כי אם אתכם בלבד!
אמר החבר: אמנם כן! כל מי שנלוה עלינו מן האומות כיחיד יבואהו מן הטוב אשר ייטיב עמנו האלוה, אבל שוה לא ישוה אלינו. כי אלו היה חיוב התורה מצד מה שהאלוה ברא את כולנו, היו שוים בה כל בני אדם, כלבן כשחור, כי כולם ברואיו ית', אולם חיוב התורה עלינו הוא מצד מה שהוציאנו האלוה ממצרים ומצד היות לו התחברות עמנו, בהיותנו סגלת בני אדם.

2) ראב"ע, פסוק א':

ד"ה: וידבר אלהים: ... שאלני ר' יהודה הלוי מנוחתו כבוד למה הזכיר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר שעשיתי שמים וארץ. ואני עשיתיך. וזאת היתה תשובתי אליו. דע כי אין מעלות בני אדם שוות באמנותם בלבם. שהם מאמינים בשם הנכבד כי הרבים מאמינים להשמעות אזנים שיאמר להם אדוניהם ככה. ולמעלה מהם שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן השם למשה. ואם יבא אפיקורס לערער כי אין אלהים ישימו ידם לפיהם כי לא ידעו להשיב ואחר נשאו לבו ללמוד חכמות שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו יכיר מעשה השם במתכות ובצמחים ובחיות ובגוף האדם בעצמו שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדות. ולמה הי' על זאת המתכונת. ויגבה לבו אחרי כן לדעת דברי הגלגלים שהם מעשי השם בעולם האמצעי שהוא עומד. וידע זמן מתי תקדר השמש או הלבנה וכמה יקדר השמש ממנה. וגם ידע הלבנה למה נקדרה ומי גרם לה. וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק. ומדרכי השם ידע המשכיל את השם. וככה אמר משה הודיעני נא את דרכיך ואדעך. והנה השם הנכבד הזכיר בדבור הא' אנכי ה' אלהיך וזה לא יוכל להבין רק מי שהוא חכם מופלא. כי כבר פרשתי בפרשת ואלה שמות כי זה השם לבדו הוא העומד בלא שנוי ואין זולתו שוכן עד. ולא כמוהו יושב קדם סלה ומעמיד העולם העליון בכחו. והעולם האמצעי בכח השם. ומלאכיו הקדושים שהם בעולם העליון. וזה העולם השפל שאנו בו מעמדו בכח השם בעולם העליון. וזה העולם השפל שאנו בו מעמדו בכח השם ובכח שני העולמים העליונים והנה יספיק למשכיל בכל גוי דבור אנכי ה'. כי עשיית שמים וארץ היום קרוב מחמשת אלפי שנה. וישראל לבדם מודים בזה. וחכמי האומות אינם מכחישים כי השם הוא לבדו עשה שמים וארץ. רק הם אומרים כי השם הוא עושה תדיר בלי ראשית ואחרית. והנה השם עשה אותות ומופתים במצרים עד שהוציאם משם להיות להם לאלהים. וככה אמר משה או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי והטעם כי השם עשה לישראל מה שלא עשה לכל גוי. כי השם ברא העולם האמצעי. והוא מושל על העולם השפל כפי מה שיש במערכת מזל כל עם מטוב או רע כן יקרנו כי כן חלק להם השם. והנה היתה במערכת ישראל כפי כוכבי מזלם להיות עוד עבדים. והשם בכחו למען אהבת האבות חדש אותות בעולם השפל שלא היה בממשלת העולם האמצעי. והוציא ישראל מרשות המזלות להיותם לו לעם נחלה. ובעבור זה אמרו קדמוננו אין מזל לישראל. ועוד אבחר זה בדרך משלי' בפ' כי תשא. והנה בעבור האותו שעשה השם במצרים. אמר משה אתה הראת לדעת. שהכל ראו זה חכמים ושאינן חכמים גדולים וקטנים. גם הוסיף עוד בדבר מעמד הר סיני ששמעו קול השם. ע"כ אחריו מן השמים השמיעך את קולו ליסרך. ואמר באחרונה כי הדעת הגמורה שישב האדם אל לבו עד שיתברר לו בראיות כי השם הוא לבדו. על כן אמר וידעת היום והשבות אל לבבך. ואמר דוד ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו. והדעת הוא בלב לא בהודעת הפה. והנה הזכיר למשכיל אנכי ה' והוסיף אשר הוצאתיך. שיבין המשכיל ושאינו משכיל.

מהי תמצית דבריהם ומה ההבדל בין תשובותיהם?

פסוק ג'

"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי"

1.

"אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים" רש"י:   שאינן אלהות אלא אחרים עשאום אלהים עליהם (מכילתא) ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו, דבר אחר אלהים אחרים שהם אחרים לעובדיהם צועקים אליהם ואינן עונין אותם ודומה כאלו הוא אחר שאינו מכירו מעולם. ראב"ע: דבר הכתוב אלהים כנגד מחשבת עובדימו. כמו ויקח חנניה הנביא. והאנשים רדפו אחריהם. וככה דבר שמואל למה הרגזתני. כי הכתוב דבר כפי מחשבת שאול. ואין זה מקומו לפרש אותו. ספורנו: אף על פי שתקבלו מלכותי, לא תעבוד זולתי כעובד לעבד המלך, על דרך את ה' היו יראים, ואת אלהיהם היו עובדים. מה קשה כאן ואיך מתרצים את הקושי רש"י, ראב"ע וספורנו?

2.

"עַל פָּנָי" רש"י: כל זמן שאני קיים שלא תאמר לא נצטוו על ע"א אלא אותו הדור (מכילתא). רמב"ן: ...וטעם על פני. כמו אם לא על פניך יברכך (איוב א יא), ועתה הואילו פנו בי ועל פניכם אם אכזב (שם ו כח). יזהיר לא תעשה לך אלהים אחרים, כי על פני הם, שאני מסתכל ומביט בכל עת ובכל מקום בעושים כן. הדבר העשוי בפניו של אדם והוא עומד עליו יקרא "על פניו", וכן ותעבור המנחה על פניו (בראשית לב כב), וכן וימת נדב ואביהוא ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם, שהיה אהרן אביהם רואה ועומד שם, ובדברי הימים (א כד ב) וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היו להם. והנה אמר לא תעשה לך אלהים אחרים שאני נמצא עמך תמיד ורואה אותך בסתר ובגלוי. ראב"ע: וטעם על פני כמו וימת הרן על פני תרח אביו. שהיה נמצא אותו וראה מותו. וככה ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן. והנה הטעם אחר שאני אלהיך. ואני נמצא תמיד בכל מקום. ואני רואה מה תעשה אין ראוי שתשתף עמי אלהים אחרים. ואמר אחד מחכמי לב אל תכעיס אדונך והוא רואה אותך. והנה זאת המצוה שהיא לא יהי לך היא בלב גם בפה. כי אין בתורה מצות לא תעשה בלב כי אם זו. כי אדם אומר לפני עדים כי הוא הולך לרצוח או לנאוף לא יהרג בעבור דבורו אם לא עשה מעשה. והאומר נלכה ונעבדה אלהים אחרים. צוה הכתוב כי הרג תהרגנו. מה קשה ואיך מתרצים את הקושי רש"י, רמב"ן וראב"ע?

פסוק ו'

"לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא"

רש"י:

(השני ל' שקר כתרגומו) כמא דתימר אי זהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע על עמוד של אבן שהוא של זהב (הראשון ל' מגן כתרגומו) זה הנשבע לחנם ולהבל על של עץ עץ ועל אבן אבן (שבועות כט מכילתא).

ראב"ע:

... והכלל לא מצאנו בעשרת הדברים שכתוב שם שכר טוב מפורש רק בכבוד אב ואם. ולא עונש מפורש רק בע"ז ובנשיאות השם לשוא. ורבים חושבים כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה. ואני אראה לכם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו. כי הרוצח והנואף שהם עבירות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד שבועות אין מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה. אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילותו בה. כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה. והוא להם ל' צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שגעונם כי הרוצח אם רצח אויבו מצא תאותו בנקמתו.גם הנואף כן לפי שעתו. והגונב מצא הנאות לצרכו. ועד שקר להתרצות או להתנקם. והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו.

ספורנו:

... כי אף על פי שישבע על האמת לא ינקה ה' אותו מאלת השבועה, כל שכן כשישבע לשקר, כי אין כבודו שישא האדם את שמו, זולתי לקיים איזה אמת אשר לא יקויים בלעדיו. אמנם השבועה בשמו כשתהיה לשקר, שאומר הנשבע זה אמת, כמו שהאל יתברך אמת, הנה הוא כופר ומחלל את שמו, כאומר שאין האל יתברך אמת, והנה הוא כופר ומחלל את שמו, כאומר שאין האל יתברך אמת, כאמרו ולא תשבעו בשמי לשקר, וחללת את שם אלהיך.

רמב"ן:

כבר נתפרש זה הכתוב בדברי רבותינו (שבועות כא.) שהוא אוסר להשבע בשם הנכבד לריק, כגון הנשבע על הידוע לאדם לשנותו או לקיימו, על עמוד של שיש שהוא של זהב או שהוא של שיש, והוא עומד לפניהם ומכירים בו. ועל דרך הפשט יאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם, כלשון לא תשא שמע שוא (להלן כג א), ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד), כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול. וכן משא דבר ה' (זכריה ט א), וכן ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש (ישעיה ג ז), שישא קולו לאמר כן.
ובאמת שגם זה אסור, ונקרא בלשון חכמים מוציא שם שמים לבטלה (תמורה ג:). וכבר אמרו רבותינו (ספרא ויקרא ב, נדרים י:) מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' חטאת, אלא יאמר עולה לה', חטאת לה', ת"ל קרבן לה' (ויקרא א ב), והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שמי אלא על הקרבן, קל וחומר וכו'.
וסדר - זו המצוה אחר אזהרת ע"ז, כי כאשר ראוי ליראה את ה' הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר, כן ראוי לתת כבוד לשמו, והנושא אותו לשוא מחללו, כענין שכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך (ויקרא יט יב). וכמו שהחמיר בע"ז וכתב העונש כי הוא אל קנא פוקד עון אבות על בנים, כן כתב בזה העונש כי לא ינקה אותו. ואמר בלשון הזה, ולא אמר כי יפקוד עליו, בעבור שאינו אצל הנשבעים עבירה גמורה ויחשוב שראוי למחול לו, אמר כי לא ינקה כל הנוגע. ודבר ר"א על הכתוב הזה כהוגן.

שד"ל:

הנה הנשבע לשקר לא יירא מדיני אדם כי יאמינו בדבריו ועל המעט יקרה שתתגלה שקרותו, ע"כ אמר שאף אם ינוקה מדיני אדם, לא ינוקה מדיני שמים.

1.

למה מביא רש"י את דברי תרגום אונקלוס?

2.

מה טעם נאמר כאן העונש "כי לא ינקה", מה שאין כן הלאווין הבאים? עיין ראב"ע, ספורנו, רמב"ן ושד"ל.

פסוק י"ב

"לֹא תִגְנֹב"

רש"י:

ד"ה לא תגנב: בגונב נפשות הכתוב מדבר לא תגנובו בגונב ממון או אינו אלא זה בגונב ממון ולהלן בגונב נפשות אמרת דבר הלמד מענינו מה לא תרצח לא תנאף מדבר בדבר שחייבין עליהם מיתת בית דין אף לא תגנוב דבר שחייב עליו מיתת בית דין (סנהדרין פו) .

1.

העתק את דברי רש"י בסימני פיסוק!

2.

הסבר את הביטוי "דבר הלמד מעינו". (עין רש"י, לויקרא פרק י"ט פסוק י"א: ד"ה: לא תגנבו: אזהרה לגונב ממון אבל לא תגנוב שבעשרת הדברות אזהרה לגונב נפשות דבר הלמד מענינו דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד).

פסוק י"ג

"לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ"

אונקלוס:

לא תסהד בחברך סהדותא דשקרא.

ראב"ע:

שנים רבות חפשתי בלבי טעם זאת המלה לאמר עד שקר ולא אמר עדות שקר. ולפי דעתי עתה כי הוא מדבר עם עד שקר. כאילו כתב לא תענה אם אתה עד שקר ומשמע זאת המלה כטעם לא תכחשו ולא תשקרו. ומצאנו מלת ענות בבי"ת. כמו שקר ענה באחיו. ובלא בי"ת כמו ישמע אל ויענם. והטעם יענה בם. וכמוהו כאשר לא נגענוך. לא נגענו בך. ויש עד שקר שהוא בן מות. והוא שכתוב עליו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו.

1.

מה קשה בפסוק ואיך מתרצים את הקושי אונקלוס וראב"ע?

2.

איך אפשר לתרצו על פי הכלל הניתן בראב"ע, שמות פרק א' פסוק י': ד"ה לו: ודע כי כל הפעלים עוברים או עתידים שם הפועל בכחם. פי' שם דבר הנגזר מן הפועל שהוא חסר הוא נשמע מכח הפעלים כמו והנה ברכת ברך. וברך לא אשיבנה. והטעם וברך ברכה. וככה ברוב יועצים תקום. והשלם יועצים עצה תקום. וככה כי תקראנה קורות מלחמה. א"ר מירנוס כי טעם ועלה מן הארץ כמו ועלינו. ודבר ככה שלא יכשיל השטן פיהו. ולפי דעתי אין צורך.

פסוק י"ד

"לֹא תַחְמֹד"

ספורנו:

יהיה הדבר אצלך לנמנע גמור, כי הנמנע לא יחמדהו הטבע כלל, כענין ולא יחמוד איש את ארצך כי החמדה תגרום את הגזל, כענין עכן ואחמדם ואקחם.

ראב"ע:

אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה. כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף השמים. ולא יתכן להיות כאשר אין אדם מתאוה לשכת עם אמו אע"פ שהיא יפה. כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו.

1.

באיזו שאלה כללית נתקלים המפרשים ומה הוא תירוצם?

2.

לאיזו השקפה נפוצה הם מתנגדים?