"ויקהל משה..."
שמות פרקים לה - לו
| א. | "ששת ימים" |
"שֵׁשֶׁת יָמִים"
רש"י, פסוק ב':
ד"ה ששת ימים: הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת.
רמב"ן, פסוק ב':
ד"ה אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה: אמר "אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות" על מלאכת המשכן וכל כליו וכל עבודתו. והקדים השבת לאמר כי ששת ימים תעשה מלאכת אלה הדברים, ולא ביום השביעי שהוא קודש לה'. ומכאן שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, ולא ממדרש "אך", כמו שפרשתי בסדר כי תשא (לעיל לא יג).
ד"ה אך את שבתותי: אף על פי שתהיו רדופין בזריזות המלאכה אל תידחה שבת מפניה. כל אכין ורקין מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן. לשון רש"י. ולא נתכוון אצלי, כי לפי מדרש רבותינו באכין ורקין ימעט בשמירת השבת, כי המיעוטים אצלם בכל מקום ימעטו בדבר המצווה בו. ואם תדרוש המיעוט בעניין מלאכת המשכן, יהיה מותר לעשותה בשבת. אבל המיעוט הזה למילה או לפיקוח נפש וכיוצא בהן, שהן דוחין את השבת. וכך אמרו במסכת יומא (ירושלמי פ"ח ה"ה): ומניין שספק נפשות דוחה שבת, רבי אבהו אמר רבי יוחנן: "אך את שבתותי תשמורו" מיעוט. ומלאכת המשכן שאינה דוחה שבת, מפני שהזהיר בה בכאן.
ועל דרך הפשט הוא כן יאמר תעשו מלאכת אוהל מועד, אבל שבתותי תשמורו לעולם. ובתורת כהנים (ויקרא יא ל): יכול יהא בניין בית המקדש דוחה שבת? - תלמוד לומר "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'". וטעם "שבתותי", בעבור כי שבתות השנה רבים.
באר מה הן הדרכים השונות שבהן מגיעים רש"י ורמב"ן למסקנה, שאין בניין המשכן דוחה שבת.
| ב. | "לא תבערו" |
"לֹא תְבַעֲרוּ"
רש"י:
(סנהדרין לה, יבמות ו) יש מרבותינו אומרים: הבערה ללאו יצאת, ויש אומרים: לחלק יצאת.
ד"ה לא תבערו אש בכל מושבותיכם: עניין הכתוב הזה ודאי לאסור בשבת גם מלאכת אוכל נפש, כי אמר "כל העושה בו מלאכה יומת", ופירש שלא יבערו גם אש לאפות לחם ולבשל בשר, כי האש צורך כל מאכל. והוצרך לומר כן, מפני שלא אמר "העושה בו כל מלאכה" כאשר אמר בעשרת הדברות (לעיל כ י) "לא תעשה כל מלאכה", ואמר מלאכה סתם, והיה אפשר שנוציא מן הכלל מלאכת אוכל נפש, כי כן נאמר בחג המצות (דברים טז ח) "לא תעשה מלאכה", ואין אוכל נפש בכללו, ולכך הזכיר בפירוש שאף אוכל נפש אסור בו.
וכלשון הזה מצאתי במדרש (מכילתא כאן): רבי נתן אומר: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת למה נאמר לפי שהוא אומר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל שומע אני יהא רשאי להדליק לו את הנר להטמין לו את החמין ולעשות לו מדורה בשבת תלמוד לומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. וזה קרוב למה שאמרנו, שלא היו מלאכות הללו שהן הנאה לגופו בכלל איסור הראשון. ורצה רבי נתן לומר שלא הוצרך הכתוב לאסור אפייה ובישול ושאר צורכי אוכל נפש, שכבר אמר להם "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו" (לעיל טז כג), אבל עדיין כל מלאכות שאדם נהנה בהן, ואינן עושין אלא הנאה לגוף, כגון הדלקת הנר ומדורה ורחיצת גופו בחמין יהיו מותרות כי זה מעונג שבת, לכך נאמר לא תבערו אש לאסור הכל.
ולרבותינו עוד בו מדרש בתלמוד (שבת ע.): מפני שלא אמר כל העושה בו כל מלאכה יומת, או שיאמר כל המבעיר אש בכל מושבותיכם יומת, אמרו שיצאת להקל בה להיותה בלאו. ויש אומר שיצאה לחלק, לפי שהיתה בכלל "לא תעשה כל מלאכה" (לעיל כ י).לפי שבימים טובים כתיב "אשר יֵאָכל לכל נפש הוא לבדו יֵעָשה לכם", ושם הותרה הבערת אש לאפות ולבשל. אבל בשבת כתב "את אשר תאפו אפו" מבעוד יום. "ואת אשר תבשלו בשלו" - לכך מזהיר כי בשבת לא תבערו אש למלאכת אוכל נפש וכל שכן שאר מלאכות שאסורים אפילו ביום טוב.
1.
באר את דברי רש"י.
(אם יקשה עליך הדבר, היעזר בדברי רש"י, למסכת סנהדרין, דף ל"ה ע"ב:
ללאו יצאת: מכלל שאר המלאכות, לומר לך שאין בה כרת וסקילה אלא לאו בעלמא.
לחלק יצאת: מן הכלל, לחלק על הכלל כולו יצא. שלא תאמר: עשאן לכל המלאכות בהיעלם אחד - אינו חייב, אלא אחת. לכך יצאת זו, להקיש אליה את כל הכלל, ולומר לך: מה זו מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה, שהרי הזהיר עליה לאו בפני עצמה – אף כל שהיא אב מלאכה - חייבין עליה בפני עצמה.
עיין גם בפירושו של רש"ר הירש לפסוק זה:
הבערת אש אינה לכאורה פעולה יוצרת אלא פעולה הרסנית! מאידך דווקא הוצאת האש המלאכותית היא הכוח המביא ומבטיח לאדם את שלטונו האמיתי על העולם הגשמי. רק על ידי האש עושה לו האדם את כלי-מלאכתו וחודר אל תוך תוכם של החומרים, מפרידם ומעצבם. לפיכך אנחנו מבינים מדוע הוציא הכתוב את ההבערה כסוג של מלאכה, מכל שאר אבות המלאכות. לפי דעה אחת (שבת דף ע', א') "הבערה ללאו יצאת" , כלומר הבערה אינה אלא "לאו" ואינה כלולה בין שאר המלאכות שלפי דברי הפסוק הקודם עונשם מיתה. לפי דעה אחרת (שם) שנתקבלה להלכה "הבערה לחלק יצאת" כלומר הבערה היא דוגמא לכל שאר המלאכות בהתאם לאחת המידות שהתורה נדרשת בהן: "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא". פירושו של דבר שעל כל איסור המלאכה בשבת חל הדין, שעליו כבר רמז פסוק א' – "אלה הדברים וגו'" - : שמירת השבת נפגעת בנפרד ע"י כל אחת מהמלאכות האסורות, וכתוצאה מכך חייב אדם להביא חטאות לכפרתו כמספר המלאכות האסורות שעשה בשגגה. כך, למשל, אם חרש, זרע וקצר בשבת חייב להביא חטאת לכל סוג-מלאכה: זאת אומרת שלש חטאות. דבר זה נקרא "חילוק מלאכת בשבת" ויש בכך הבדל אופייני בין שבת ויום-טוב לגבי איסור מלאכה: "יש חילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות ביום-טוב." (מכות, כ"א, ב'). איסור-מלאכה ביום-טוב אינו אלא מסקנה ממושג ה"מועד". עבודת ה' שעליה קורא אותנו המועד, מונעת את "מלאכת עבודה": הרי זה מושג כולל שכל מלאכה פוגמת בו במידה שווה. לעומת זאת, שביתת-מלאכה בשבת היא ההודעה שה' הוא שהעניק לאדם את כוח השליטה בעולם הגשמי, ושאין לאדם לנהוג בשליטה זו אלא כעובד ה'. הוראה זו מתבטאת בנפרד לגבי כל סוג וסוג מכוחות השליטה הזאת. אין השבת מתחללת ביחס למרכיבים השונים של העולם הגשמי אלא ביחס לסוגי המלאכות. למשל, אם אדם עושה במלאכת הקצירה בתבואה בגפן ובפירות האילן, אינו מביא אלא חטאת אחת: ואילו אם הוא עושה שלוש מלאכות בשדה התבואה - זורע, קוצר ומלקט - הריהו חייב שלוש חטאות. מכאן שעלינו להבין את מושג השבת - לא כשיעבוד העולם הגשמי לה', אלא כהשתעבדות האדם לה' ביחס אל עולמו הגשמי
.)
2.
מה קשה לרמב"ן?
3.
מה ההבדל בין תחילת דבריו (עד "שאף אוכל נפש אסור בו") ובין דברי ר' נתן המובאים בפירושו? (החל מן "ובלשון הזה מצאתי...")?
4.
העתק את דברי ר' נתן בסימני פיסוק.
5.
באר את המילים "לפי שהוא אומר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל שומע אני יהא רשאי להדליק וכו'". כיצד נובעת אפשרות היתר זה מתוך הפסוק?
6.
איזה חלק מדברי הרמב"ן קרוב לדברי רש"י?
7.
איזה חלק מדברי הרמב"ן קרוב לדברי רשב"ם?
| ג. | השתתפות ישראל |
על ידי מה מובלטת בפרקים אלה השתתפותם הערה של עדת ישראל בעשיית המשכן?
הבא עובדות, פרטים, רמזי לשון וכדומה.
(עין גם רמב"ן, פרק ל"ח פסוק ח':
ד"ה במראות הצובאות: בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עיכבו, והיה משה מואס בהן, מפני שעשויין ליצר הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא. אלו חביבין מן הכל, שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו', ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות מן המים שבו לאשה שקניא לה בעלה ונסתרה. לשון רש"י.
והטעם במדרש הזה (תנחומא פקודי י), שבכל מלאכת המשכן קיבלו התכשיטין מן הנשים, כדכתיב (לעיל לה כב) "ויבואו האנשים על הנשים", והביאו חח ונזם וטבעת וכומז, והכומז כפי מדרשו (במסכת שבת סד.) יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה, אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך, עד שנאמר לו כן מפי הגבורה.
ולא ידעתי איך יתפרש לפי זה "אשר צבאו פתח אוהל מועד". ואולי יאמר שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אוהל משה שקראו אוהל מועד, והוא עצמו קיבל מהן על פי הדיבור, כי אוהל המשכן לא נעשה עדיין.
ואונקלוס תרגם דאתיאן לצלאה לתרע משכן זימנא, נוטים דבריו לדברי ר' אברהם, שאמר שהיו הנשים האלה עובדות ה', וסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, ובאות בכל יום ויום אל פתח אוהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצוות.
וייתכן עוד שנאמר בדרך הפשט שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים, אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אוהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן, והיה נחושת המראות נחושת קלל ממורט ויפה מאוד, ועל כן ייחד אותו מתחילה לכלי הזה. והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן להיעשות בהן כל הכיור וכנו. וגם נכון הוא שיתכונו בכך מתחילה מפני עניין הסוטה, והן קיבלו כן עליהם בשמחה והתנדבו לתת בו כל מראותיהן).
| ד. | שאלה כללית |
יש הבדל בין סדר עשיית המשכן (ויקהל) ובין הסדר שבו נצטווה משה לעשותו (תרומה).
מהו ההבדל ומה סיבתו?
ד"ה ועשו ארון: ...ואף על פי שבמעשה בצלאל מצינו שעשה תחילה משכן, ואחר כך כלים ארון ומנורה ושולחן, שהיכן יכניס את הארון והשולחן כל זמן שאין משכן עשוי? אלא בציווי הוצרך לפרש עשיית הארון והשולחן, שבשביל הארון שהוא עיקר של "ועשו לי מקדש" הוצרך לעשות משכן.
ד"ה ויעשו כל חכם לב: תחילה עשו המשכן ואחר כך כלים, כמו שפירשתי בפרשת "ויקחו לי תרומה".
| ה. | שאלות כלליות |
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים:
1.
ד"ה את המשכן: יריעות התחתונות הנראות בתוכו קרוים משכן.
2.
לרש"י, פרק ל"ה פסוק י"ט:
ד"ה את בגדי השרד: לכסות הארון והשולחן והמנורה והמזבחות בשעת סילוק מסעות.
3.
לרמב"ן, פרק ל"ה פסוק כ"א:
ד"ה כל איש אשר נשאו לבו: על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות, וטעם "אשר נשאו לבו", לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דה"ב יז ו) לבוא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר. וכבר הזכרתי זה בסדר האחר (לעיל לא ב). והנה אמר שבאו לפני משה כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, וכל אשר נדבה רוחו אותו, הביאו התרומה. והנה משה אמר לכולם כי קרא ה' בשם בצלאל ואהליאב (פסוק ל), ואחרי כן קרא להם משה ואל כל חכם לב (להלן לו ב) שיבואו לפניו ,ונתן להם הנדבה.
4.
לרש"י, פרק ל"ה פסוק כ"ג:
ד"ה וכל איש אשר נמצא אתו: תכלת או ארגמן או תולעת שני או עורות אילים או תחשים כולם הביאו.
5.
לראב"ע, פרק ל"ו פסוק א':
ד"ה ועשה: הנה בצלאל הוא בעצמו יעשה הנכבד, ויורה הוא ואהליאב.
ומה פירוש "ויורה הוא ואהליאב"?
6.
לרש"י, פרק ל"ו פסוק ז':
ד"ה והמלאכה היתה דים: ומלאכת ההבאה היתה דים של עושי המשכן לכל המלאכה של משכן לעשות אותה ולהותר.
7.
לראב"ע, פרק ל"ה פסוק ח':
ד"ה ויעשו: החל מהמשכן.
8.
לראב"ע, פרק ל"ה פסוק י"ט:
ד"ה לאוהל: להיות אוהל.
הבא גם דוגמה לכך!
| ו. | "...אשר נדב לבם" |
"כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם"
שכולם עשו הנדבה ההיא לשמה לעבוד ה' ולקיים מצותיו. לא לתכלית הוראה וגסות הרוח כי "כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא את הנדבה לכל המלאכה אשר ציוה ה' לעשות" בלי ספק הביאו נדבה לה', כלומר לשם ה' ולא לתכלית אחרת.
כל נדבות אלה לא היו עיקרים אצל ה' כי לבבות דורש ה', ואם נמצאו בין ישראל עניים שלא התנדבו כלום, רק שנדב לבם אותם בלבד, ומחשבתם נדב, וחשבו שאם יהיה לאל ידם יביאו מממונם את המשכן כולו וכל כליו וזהו שכתב שחשבו בנדבת לבם להביא לכל המלאכה אשר ציוה ה' לעשות היינו שיבנו כל המשכן, את האיש והאשה האלה הביאו בני ישראל נדבה לה'. האיש הזה והאשה הזאת היו עיקר הנדבה שנתקבלה אצל ה', כאילו ישראל מביאים אותם אליו.
במה מתקשים שני המפרשים הנ"ל, ומה ההבדל שבין דבריהם?
| ז. | פינה דקדוקית, לחובבים |
"אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנֶיהָ וְאֵת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר"
רש"י:
ד"ה את עמודיו ואת אדניה: הרי חצר קרוי כאן לשון זכר ולשון נקבה, וכן דברים הרבה.
תן דוגמאות ל"דברים הרבה", שאליהם מתכוון רש"י.
2.
"וְעָשָׂה בְצַלְאֵל"
מהו זמנו של "ועשה" - עבר עם ו' החיבור, או עבר עם ו' המהפך?
שאלה קשה ביותר
