החצוצרות

פסוק ז'

"וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ"

רש"י:

לפי שהוא אומר (י' י"ב) "והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות". מה מקרא העדה תוקע בשני כהנים ובשתיהן שנאמר (ג') "ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה", אף מסע המחנות בשתיהן?
יכול מה מסע המחנות תוקע ומריע ותוקע, אף מקרא העדה תוקע ומריע ותוקע ומעתה אין חילוק בין מקרא העדה למסע את המחנות? ת"ל: "ובהקהל את הקהל וכו'", לומר שאין תרועה למקרא העדה, והוא הדין לנשיאים.
הרי סימן לשלושתם: מקרא העדה בשתים, ושל נשיאים באחת, וזו וזו אין בהם תרועה: ומסע המחנות בשתים על ידי תרועה ותקיעה.

הכתב והקבלה:

ד"ה תתקעו ולא תריעו: שורש "תקע" כולל נעיצת דבר בדבר והתדבקו בו, כמו יעקב תקע את אהלו (תהלים מ"ז) "כל העמים תקעו כף", וקול התקיעה הוא קול נמשך מתדבק יחד, ונעשה מנעיצת ודחיית רוח הנפיחה בכלי, לכן למקרא העדה והנשיאים ולהתועד יחד ולהתאחד במקום אחד היתה קול התקיעה אשר יורה על ההתדבקות וההתאחדות.
ושם "תרועה" יתכן שהוא משורש "רוע", שהוראתו הנענות והטלטול, כמו (במדבר י"ד) "ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה", וכענין (ישעיהו כ"ג) "רוע התרועעה הארץ, נוע תנוע הארץ"; וקול התרועה הוא גם כן קול בלתי מתדבק, אבל הוא קול שבור ומתנועע, לכן בא קול התרועה למסע את המחנות, כאילו מודיע להם בו בוא העת להתנועע ממקום למקום ולנסוע.

פסוק ט'

"וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם
וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת
וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם..."

אברבנאל:

והנה אמר "על הצר הצורר אתכם", וידוע היה שלא תהיה מלחמה עם האוהב, אבל אמר "על הצר הצורר" להגיד שעל איזה צר שיָצֵר לישראל ועל איזו צרה שיהיו בה, יעשו כן להריע בחצוצרות ע"י הכהנים.
והטעם בזה שהצר לא יבוא בארצם בהיותם עושים רצונו של מקום, כי כבר הובטחו (ויקרא כ"ז) "וחרב לא תעבור בארצכם", אבל בהיותם רעים וחוטאים יבואו עליהם הצרים שלוחי ההשגחה להענישם; ולכך ציוה יתברך, שיתקעו ויריעו בחצוצרות כדי שהשומעים יחרדו וישובו אל ה', כי בקול המרעיד יחריד לבב האנשים, ובזה יזכרו וישובו אל ה', וכמו שאמר (עמוס ב') "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!".
ובהיות תשובתם על ידי התרועעות הזה, יהיו נזכרים לפני ה' אלוקיהם ויושעו...
ועניין ה"זיכרון" הזה הוא, שהם בהיותם פושעים לפני ה', יסתיר פניו מהם והוא עניין "השכחה", ר"ל שלא ישגיח בעניינם והצלתם, אמנם בשובם אל ה' בתפילה ותשובה ועינוי נפש ויחרדו לפניו, יהיו נזכרים ומושגחים ונושעים מאויביהם; וזהו שאמר "ונזכרתם" רוצה לומר: עשו באופן שתזכרו.

הכתב והקבלה:

... ויתכן לכוון הדברים של לשון המקרא, לבאר מילת "והרעותם", עניין שבירת הלב ונמיכת הרוח, כמו שנאמר בזהר (מקץ קצ"ה) על הפסוק (תהילים כ"ז ו') "ואזבחה באוהלו זבחי תרועה" דכתיב (תהילים נ"א י"ט) "זבחי ה' רוח נשברה". וכמו שפירשתי בפרשת אמור "זכרון תרועה". (כוונתו לכאן: ויקרא כ"ג, כ"ד ד"ה זכרון תרועה: נזכור לשבור את הלב ולהכניע את הרוח לפני יוצר כל, על כל אשר הרעונו לעשות לפניו... ותרועה משותף במובנו עם שבירה. וכמו שכל שורשי "שבירה" יורו על השבירה המוחשית כמו (ירמיהו כ"ח י"ג) "מוטות עץ שברת", ככה יורו על השבירה הרוחנית והמחשבית כמו (תהילים ס"ט כ"א) "חרפה שברה לבי"; והנה שורש "רוע" מצאנוהו על זה העניין, כמו (קהלת א' י"ד) "והנה הכל הבל ורעות רוח" שפירושו שבר רוח – סוף המעשה בא לידי כאב לב... ושורש "תרועה" היא "רוע" – שבירה, רציצה כמו (תהילים ב' ט') "תרועם בשבט ברזל" ולהיות שקול ההברה יוצא בדחיפות רבות ונמהרות זה אחר זה, אשר ידומה כאילו נשבר האוויר לחתיכות קטנות (דאס שמעטטאון), לכן אמרו חז"ל שעניינה האנחה והיללה... זכרון תרועה היא מצוות הכנעת הלב אל התשובה...)
והמכוון במילות "והרעותם בחצוצרות" – על ידי חצוצרות תסבבו שבירת הלבבות ונמיכת הרוח (דעמיטיגונג פעראורזאכען), וכהוראת ההפעיל, וכן לשון "ונזכרתם לפני"... אתם תהיו נפעלים מן התרועות להתעורר בלבבכם לזכור את אשר שכחתם עד הנה, כי עזבתם מללכת בדרכי ה', והאויבים שבאו עליכם הם שלוחי השגחתו יתברך להענישכם על שהיו מצוותיו כשכוחים מלבבכם, ועתה תתנו לב להיות זכורים ונזהרים לנטות ולפנות אל מצוותיו. מילת "לפני" עניינו כאן לדעתי עניין נטיית הרצון ופניית המחשבה (צור ווענדונג, ריכטונג) כמו "לפנות בוקר"; וכמו (מלאכי ב' י"ג) "פנות אל המנחה" (אויך צו גאטטליכען רייכטונגען עראיננערן); ועל דרך זה יתבאר גם כן מה שנאמר אחרי זה (פסוק י') "והיו לכם לזכרון לפני ה' אלוקיכם", ר"ל: יזכירו אתכם להיות נטויי הדעת ופנויי המחשבה בכל העניינים אל השם יתברך.
ויותר יתכן אחרי שמצאנו שהדבר אשר מובא אל כח הזכרון מקושר גם באות למ"ד, כמו (דברים ט') "זכור לעבדך לאברהם ליצחק וליעקב" (תהילים קל"ו) "שבשפלנו זכר לנו" גם כאן הלמ"ד של "לפני" יורה על זה, ואין "לפני" מילת היחס (פאר), כי אם הוא שם להשגחת השם יתברך, כמו (תהילים ל' ח') "הסתרת פניך הייתי נבהל", (במדבר ל' כ"ה) "יאר ה' פניו אליך" – ר"ל: פני ההשגחה.
וטעם "והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה'" התרועות יזכירו אתכם בהשגחתו יתברך, (איר זאללט אין עריננערונג געבראכט ווערדען אן די פארזעהונג)...
וזה בעצמו כמכוון במה שאמר אחרי זה (פסוק י') "והיו לכם לזכרון לפני ה'" (זי זאללן אייך דיענען צור עריננערונג אן די פארזעהונג), שבזמני המועדים, שהם העתים שנקבעו אל השמחה, אשר טבע החומר כשיכולכל בעניינים המשמחים אותו לצאת מדרך היושר יותר מדאי, ובנקל יוכל האדם ליפול ברשת הטמון לרגליו לשכוח את ה', ככתוב (דברים ח') "פן תאכל ושבעת... ושכחת את ה'" וכעניין (דברים ל"ב) "וישמן ישורון ויבעט", לכן המציא הוא יתברך תרופה לזה, שבעתים כאלה יתקעו בחצוצרות, שהם יזכירו אותנו בהשגחתו, כי תמיד עיניו יתברך עלינו, ולכן קבע לנו הזמנים האלה למועדי שמחה, לזכור בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, למען נזכה לפניו בכל מעשינו ולא נתור אחרי שרירות הלב. 

פסוק ט'

"וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת"

הרכסים לבקעה:

אין החצוצרות עושות מלחמה ולא שוברות מלחמה. אבל הנראה בפירוש הכתוב לאמתו הוא כך: ידוע שעיקר משמעות הריע ותרועה הוא הרמת קול נצחון (זיגעס-גשריי) כמו (יהושע ו' כ') "ויריעו העם", (יהושע ו') "הריעו כי נתן ה'".
ואמר הכתוב: וכי תבוא למלחמה על אויביכם ומיד בבואכם תרימו קול ענות גבורה בחצוצרות, שיהיה לבבכם בטוח נכון בישועתי, כאילו כבר ניצחתם.
"ונושעתם מאויביכם" עקב כי בטחתם בי בלב שלם.