השירה

נסה לחלק את השירה לפיסקאות, וקרא בשם (במשפט קצר) לכל פיסקה!

פסוק ה'

"שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם"

רש"י:

ד"ה שיחת לו וגו': כתרגומו חבילו להון ולא ליה.

ד"ה בניו מומם: בניו היו, והשחתה שהשחיתו היא מומם.

ד"ה בניו מומם: מומם של בניו היה, ולא מומו.

ד"ה דור עיקש: עקום ומעוקל, כמו "ואת כל הישרה יעקשו", ובלשון משנה "חולדה ששיניה עקומות ועקושות".

ד"ה ופתלתול: אנטורט"לייש (פערדרעהט, פערוויקקעלט), כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות הגדיל.

ד"ה פתלתל: מן התיבות הכפולות, כמו ירקרק אדמדם סחרחר סגלגל.

רשב"ם:

ד"ה שיחת לו: שיחת ישראל לעצמו, כדכתיב "שיחתך ישראל כי בי בעזרך". הוא גרם לעצמו השחתה:
ד"ה לו: כלומר ולא לאחר.
ד"ה בניו מומם: מומם הוא כפל לשון של שיחת. ישראל, בניו של הקדוש ברוך הוא הם, עשו מום בעצמם. כדכתיב "כי משחתם בהם מום בם".

ספורנו:  

ד"ה שיחת לו לא בניו מומם דור עיקש ופתלתול: אבל דור עיקש ופתלתול לא בניו בתמימות, הנה מומם בעגל שיחת לאל יתעלה את המכוון כאומרו "כי שחת עמך", כי הוא אמנם כיון לקדש את ישראל ולקדש שמו בעולמו על ידם, שיהיו למאורות במין האנושי להבין ולהורות כאומרו "כי לי כי הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים". והם השחיתו כל זה בעגל.

דעת זקנים מבעלי התוספות:

כלומר אם שיחת האדם מעשיו ועושה רשע, לא לו ההשחתה, שהרי הוא אינו נפסד, אלא לבניו מומם, המום כדכתיב: "לא אותי הכעיסו כי אם אותם למען בושת פניהם" (ירמיהו ז' י"ט). וכן תרגם אונקלוס: חבילו להון לא ליה וגו'. וקשיה לרב ר' משה מפונטריס"א דלפי זה היה לו לכתב "שיחת לא לו" הראשון בא' והשני בוא"ו, לכן פירש: "שיחת לו לא בניו מומם" – מום שלהם, הוי שהקדוש ברוך הוא אומר עליהם כי לא בניו הם כשחוטאין; וכן אמר הושע "כי היא לא אשתי והם לא בני כי בני זנונים המה".

אברבנאל:

...ואפשר לפרש עוד שהיא שאלה ותשובה. יאמר: האם יחשוב שברשעתו ישחית לה' יתברך, חלילה לו מזה. כי הם המשחיתים לעצמם ולא להקדוש ברוך הוא. על דרך (איוב ל"ה) "ורבו פשעיך מה תעשה לו"... ואין ההשחתה אליו יתברך, כי הם משחיתים בעצמם, שלא יהיו בערך בנים, וזה מומם.

ביאור:

...וכך שיעור הכתוב: שיחת לו? דרך שאלה. וכי לו שיחת מום של בניו? לא, אין הדבר כן, כי אם בניו בעצמם שיחת מומם. ויהיה "שיחת" מושך עצמו ואחר עמו, וכן "מומם". כאילו אמר: שיחת מומם לו? לא, בניו שיחת מומם. והטעם כמו "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו" (איוב ל"ה). כל חטאתם וכל מרים לא יטילו מום בפועל ה', כי הוא תמים, אבל "משחתם בהם מום בם".

שד"ל:

אחר שאמר "הצור תמים פעלו", הזכיר טענת ישראל בימי הרעה שהם מכחישים זה ואומרים כי מומם אינו להם, אלא לו. "שיחת" – שם דבר, כמו מושחת, והוא בפלס (=משקל) "לי נקם ושילם" (פסוק ל"ה). והכונה: מומם ייחשב מום לו, ולא לבניו, כי מאחר שהם בניו היה לו להצילם מכל רע, ומפני שאינו מציל אותם, הם עוזבים עבודתו; כטעם "הן אתה קצפת ונחטא" (ישעיה ס"ד). ומשה צועק ואומר להם: "דור עיקש ופתלתול, הלה' תגמלו זאת", לדבר ולחשוב עליו כזאת, לשום אותו סיבת הרע, תחת אשר הוא היה לך מקור כל הטובות? והנה מאמר "שיחת לו לא בניו מומם" אינם, לדעתי, דברי משה, אך הם טענת העם, וכל השירה לכך נאמרה, לבטל הטענה הזאת. – וזה אמנם מנהג מצוי בשירי הקודש להביא דברי אחרים בהשמטת מלות "יאמר פלוני". כגון (תהלים פרק ב'): "יתיצבו מלכי ארץ (ויאמרו) ננתקה"... (ישעיה ג'): "כי יתפוש איש באחיו (ויאמר) שמלה לך"...

העתק את הפסוק שבע פעמים, וסמן בסימני פיסוק אליבא דכל אחד מהפירושים הנ"ל! הוסף בכל פעם בסוגריים אחרי המילה "לו" את שם העצם, שאליו היא מוסבת!

פסוק ז'

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ"

רש"י:

ד"ה בינו שנות דור ודור: דור אנוש שהציף עליהם מי אוקינוס. 

1.

במה נוטה רש"י בפירושו מדרך הפשט?

2.

הידועים לך עוד פסוקים בהם מפרש רש"י כפל מילים בדרך זו?

פסוק י'

"יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ"

רש"י:

ד"ה ימצאהו בארץ מדבר: אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר, שקיבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו, מה שלא עשו ישמעאל ויושבי הר שעיר, שנאמר "וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן".

רמב"ן:

...ואם כן יהיה פירוש "זכור ימות עולם, שיתנו לב לזכור ששת ימי בראשית הטובה שעשה להם בעת היצירה, כמו שיאמר "בהנחל עליון גוים וגו' בינו שנות דור ודור", שיבינו לדעת מה שנעשה להם בדורות מעת ששרתה שכינה ביניהם, כאשר יספר "ימצאהו בארץ מדבר" וגו':
ורש"י כתב: "ימצאהו בארץ מדבר" - אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר שקיבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו, מה שלא עשו ישמעאל ועשו, "ובתהו ילל ישימון", ארץ ציה ושממה מקום יללת תנינים ובנות יענה, אף שם נמשכו אחר האמונה, ולא אמרו למשה: היאך נצא למדבר וזה איננו מטעם הפרשה, כי הכתוב מוכיח את ישראל ומזכיר הטובות אשר עשה השם עמהם, והם גמלו להם רעה תחת טובה.

1.

במה שונים רש"י ורמב"ן זה מזה בהבנת החלק הראשון של הפסוק?

2.

מה הן הוכחות רמב"ן נגד רש"י?

3.

מה אילץ את רש"י לפרש כמו שפירש?

4.

מי מן המפרשים הולך בפירוש פסוק זה בדרך רש"י, ומי בדרך רמב"ן?

1.

רשב"ם, פסוק י': ד"ה ימצאהו: כמו ומצא להם. הקדוש ברוך הוא נמצא להם. הקדוש ברוך הוא היה סיפוק שלהם. ד"ה יסובבנהו: במלאכיו ששמרום. כדכתיב "לנו מלאכיך סביב יחנה" (בפיוטו של ר' שמעון בר יצחק 'אמרתך צרופה'). והמפרש בהיקף עננים אינו. כי לפי הפשט אין הענן אלא לעמוד ענן לפניהם כדכתיב "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך". ועוד כי יצרנהו כפלו של יסובבנהו. מה קשה לרשב"ם?

2.

רשב"ם, פסוק י': ד"ה כאישון עינו: יצרנהו הקדוש ברוך הוא לישראל כמו האישון ששומר את העין. הוא הבשר שנכפף על העין שקורין הפלפיי"דא. ולפי שמכסה את העין ומחשיך אותו נקרא אישון. וכמוהו "שמרני כאישון בת עין". כ"נוגע בבבת עינו", הוא שקורין פרו"נילא שרואין בה.  מה קשה לרשב"ם? ומה בינו לבין הרמב"ן: וטעם כאישון עינו: רמז לניצור, יאמר שינצור השם אותו כאשר ייצור הוא עצמו את עינו. או תחסר מילת "איש", יצרנהו כאיש אישון עינו, כי מן הסתם באיש ידבר, וכן רבים?

3.

ראב"ע, פסוק י"א: ד"ה יפרוש כנפיו: יקח כל גוזל וגוזל, עד שישאהו על אברתו, כי אין בו כח לעוף, וזה פירושו.  מה קשה לראב"ע?

4.

רמב"ן, פסוק כ"ו: ד"ה אשביתה מאנוש זכרם: גלותנו בין העמים, אנחנו יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים, ולא ניחשב לעם ואומה כלל. מה קשה לרמב"ן? ומה מאלצו לפרש שדווקא על יהודה ובנימין ידבר? (להבנת דבריו קרא רמב"ן: ד"ה אפאיהם: אמרו המדקדקים: אפזרם בכל פאה. ואם כן יהיה טעם "אמרתי" שהיה הרצון לפניו במידת הדין שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה, ושיהיה זכרם מאנוש נשבת לעד, "לולי כעס אויב אגור". ועל דעתי היא מילה מורכבת כאשר הזכירו בספרי (האזינו כו) אף אי הם, אבל טעמה שאשיתם במקום פאה ובעניין שיאמרו עליהם גם אי הם, לומר שלא יישאר להם שם ושאר בגוים, ולא ייוודע מקומם איה. והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן (מ"ב יז ו), הוא שהחכמים קורין סמבטיון, כי נקרא גוזן מלשון "ויגז שלוים" (במדבר יא לא), "אתה גוזי" (תהלים עא ו), כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם, וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת, כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי, ונהוג בלשונם להוסיף בתארים "יון", אזוביון, חוריון, מוליון, וכן הרבה.)

5.

רש"י, פסוק כ"ז: ד"ה לולא כעס אויב אגור: אם לא שכעס אויב כנוס עליהם להשחיתם, ואם יוכל להם וישחיתם יתלה הגדולה בו ובאלהיו ולא יתלה הגדולה בי, וזהו שנאמר "פן ינכרו צרימו", ינכרו הדבר לתלות גבורתו בעבודת כוכבים שאין הגדולה שלו. מה קשה לרש"י? מהו שורש אגור, לדעתו, ואיך אפשר לפרשו בדרך אחרת?

פסוק כ"ו

"אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם"

רמב"ן:

ד"ה אשביתה מאנוש זכרם: גלותנו בין העמים, אנחנו יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים, ולא ניחשב לעם ואומה כלל. והנה יאמר הכתוב, כי היה במידת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, "לולי כעס אויב". ויורה זה, כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות, ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו הגדול יתברך, כעניין שאמר ביחזקאל (כ מא מד) "וקיבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים, וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל", וכן נאמר עוד (שם פסוק ט) "ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים" וגו'. ולכך הזכיר משה בתפילתו (במדבר יד טו) "ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר" וגו', והשם יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ) "ויאמר ה' סלחתי כדברך".
והטעם בטענה הזאת, איננו כרוצה להראות כוחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו. אבל השם ברא את האדם בתחתונים, שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להיטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים, ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו, ולא יסופר עוד בהם, ואם אדם יזכיר כן, יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר. והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא יישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו, ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים: וזה טעם "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם" (פסוק לו), שיזכור ה' ברחמים כי הם עמו מאז, ויזכור כי הם עבדיו, שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד, וכעניין שנאמר (ישעיה סג ח) "ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו".

1.

כנגד איזו דעה מוטעית בהבנת פסוק זה נלחם כאן הרמב"ן, ובמה הוא סותרה?

2.

הבא עוד פסוקים בתנ"ך (נוסף על במדבר י"ד המובא בדבריו), שעלולים לטעות בהם והמתבארים כאן על ידי דברי הרמב"ן!