דינים שונים

פסוק א'

"לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס"

רש"י:

ד"ה לא תשא שמע שוא: כתרגומו לא תקבל שמע דשקר, אזהרה למקבל לשון הרע, ולדיין שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבוא בעל דין חברו.

1.

כיצד מפרש רש"י כאן את הפועל "נשא" (ועיין מיכה פרק ב' פסוק ב').

2.

מה הקשר הפנימי בין שני האיסורים המוזכרים ברש"י?

3.

מה בינו ובין חזקוני: לא תשא שמע שוא: על פיך, דוגמא (תהילים ט"ז) ובל אשא שמותם על שפתי, פירוש אל תוציא מפיך דבר שקר.

פסוק א'

"לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס"

רש"י:

ד"ה אל תשת ידך עם רשע: הטוען את חברו תביעת שקר שהבטיחהו להיות לו עד חמס.

(הערה: יש ספרים שהגירסא ברש"י "שהבטיחהו" ויש ספרים שבהם הגירסא "שתבטיחהו" והאחרונה היא הנכונה).

להבנת דברי רש"י:

ר' וולף היידנהיים (הבנת המקרא):

רצונו שאין זאת אזהרה שלא יעיד שקר, שהרי כבר הזהיר עליו, אלא אזהרה על הבטחת עדות שקר, ופירוש "אל תשת ידך" – אל תבטיח, ועל זה נופל לשון שימת יד, לא על העדות עצמו.

מכילתא:

אל תשת ידך עם רשע. אמר לו: איש פלוני חייב לי מאתים דינרים ולי עד אחד, בוא והצטרף אליו וטול אתה מנה ואני מנה. – לכך נאמר: "אל תשת ידך".
אמר לו רבו: אתה יודע בי שאילו נותנין לי כל ממון שבעולם איני מבדה, מנה לי אצל פלוני ויש לי עד אחד, בוא והצטרף עמו כדי שאטול את שלי. – לכך נאמר: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" – עד חמס הוא זה.

רמב"ם, הלכות עדות פרק י' הלכה א':

הרשעים פסולים לעדות מן התורה, שנאמר "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס". מפי השמועה למדו: אל תשת רשע עד. ואפילו עד כשר שיודע בחברו שהוא רשע ואין הדיינים מכירין רשעו - אסור לו להעיד עמו, אע"פ שהוא עדות אמת, מפני שמצטרף עמו, ונמצא זה הכשר השית ידו עם הרשע עד שנתקבלה עדותו.
ואין צריך לומר עד כשר שהוא יודע בעדות לחברו, וידע שהעד השני עמו הוא עד שקר, שאסור לו להעיד, שנאמר "אל תשת ידך עם רשע".

העמק דבר:

ד"ה שמע שוא: שאין בו תועלת, כדאיתא בפסחים קי"ג שהוא שמועה בלי תועלת.

ד"ה אל תשת ידך עם רשע: אם הוא חפץ שיהיה מהימן בשבועתו ולא יהיה שמע שוא, לא יתקע כף עם רשע שיעיד גם כן על מה שלא ראה כלל. והנה הוא רשע, שהרי מעיד על מה שלא ראה.

ד"ה להיות עד חמס: דהרואה אינו רשע ממש, שהרי הוא ראה, מכל מקום הוא עד חמס... עד שלא ראה כלל הרי זה רשע, ועד שראה ועושה תחבולות שקר כדי שיאמינו לו – הרי זה עד חמס.

להבנת דבריו, פסחים קי"ג:

שלושה הקב"ה שונאן: המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחברו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערווה בחברו ומעיד בו יחידי, כי הא דטוביה חטא ואתא זיגוד לחודיה (לבדו) ואסהיד ביה (והעיד עליו) קמיה דרב פפא. נגדיה לזיגוד. אמר לו: טוביה חטא וזיגוד מינגד?! אמר לו: אין (הן). דכתיב (דברים י"ט): "לא יקום עד אחד באיש" - ואת לחודך אסהדת ביה (ואתה לבדך העידות), שם רע בעלמא קא מפקת ביה.

פירוש הרשב"ם:

מאחר שאין אתה נאמן בעדות - לא תתקבל עדותך, אין עליך מצוה להעיד, הרי אתה עובר על לאו דלא תלך רכיל (ויקרא י"ט).

1.

מיהו הרשע שמדובר עליו בפסוקנו לפי המכילתא, לפי רש"י, לפי שני המקרים המובאים ברמב"ם: מקרה א' החל מן "ואפילו עד כשר" מקרה ב' החל מן "ואין צריך לומר".

2.

מה ההבדל בין מקרה א' ובין מקרה ב' (החל מן "אמר לו רבו") במכילתא?

3.

מה ההבדל בין מקרה א' ובין מקרה ב' המובאים ברמב"ם?

4.

למה הוסיף הרמב"ם לפני הביאו את המקרה השני את המילים "ואין צורך לומר"?

5.

לאיזה מכל המקרים הנ"ל מתאימים דברי העמק דבר?

6.

מה מוסיף פסוקנו על כ' י"ג "לא תענה ברעך" אם נפרש את פסוקנו כרש"י, ומה הוא מוסיף על הפסוק הנ"ל אם נפרשו כהעמק דבר?

7.

מהי המעלה היתרה של פירושו של העמק דבר על הפסוק הזה?

פסוקים ד'-ה'

"כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ... כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ"

מכילתא:

"שור אויבך" - זהו עכו"ם, דברי ר' יאשיה, וכן מצינו שעכו"ם קרויים אויבים לישראל בכל מקום, שנאמר (דברים כ"ב) כי תצא למלחמה על אויביך.
ר' אליעזר אומר: בגר שחזר לסורו הכתוב מדבר.
ר' יצחק אומר: בישראל עבריין הכתוב מדבר.
ר' נתן אומר: בישראל עצמו, אלא מה תלמוד לומר "אויבך"? אלא היכה את בנך או שעשה עמך מריבה נעשה אויב לשעה.

1.

במה מתקשים כל התנאים הנ"ל?

2.

במה שונה עמדת ר' נתן באופן עקרוני מדעת שאר התנאים?   השווה את הרמב"ם, הלכות רוצח י"ג הלכה י"ד: השונא שנאמר בתורה לא מאומות העולם הוא אלא מישראל, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר (ויקרא י"ט) לא תשנא את אחיך בלבבך? אמרו חכמים: כגון שראהו לבדו שעבר עברה והתרה בו שלא חזר, הרי מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעו. ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו, מצוה לטעון ולפרק עמו ולא יניחנו נוטה למות, שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל - בין רשעים בין צדיקים - מאחר שהם נלווים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר "אם אחפץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה".