דינים שונים

מה הקשר בין הדינים השונים הנאמרים בפרקנו לפי פירוש ספורנו?

ספורנו, פסוק י"ח:

ד"ה אשר יקריב קרבנו: אחר שדיבר בכהנים המקריבים וקדושתם, דיבר בתנאי הנקרבים ואמר לכל נדריהם ולכל נדבותם שאף על פי שהם קרבנות נדבה ויחשוב שכל מה שיתנדב אפילו בעל מום יהיה לרצון כיון שלא היה זה שנתן חובה עליו כמו שחשבו קצת מישראל והראה טעותם הנביא באמרו וכי תגישון עוד לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך.

פסוק י"ט:

ד"ה לרצונכם: לקרבן שיהיה לרצון לכם ולא לבדק הבית.

ד"ה תמים זכר: שיהיה תמים כי אמנם הצור תמים פעלו ותמים ירצה.

פסוק כ"א:

ד"ה ואיש כי יקריב זבח שלמים לה': ביאר שאע"פ שהם קדשים קלים ובהם לא יתחייב זכרות כמו שבאר למעלה באמרו אם זכר אם נקבה מכל מקום יתחייב בהם התמות וביאר הטעם בזה באמרו לא תקריבו אלה לה' שאין ראוי להקריב בעל מום לאל יתברך. והוסיף טעם שני באמרו ואשם לא תתנו מהם על המזבח לה' אם אולי נפל בו מום אחר שהקדישוה הבעלים לא יעלו האימורים למזבח כי אין ראוי שיהיה בקרבן מום הנמאס לפניו.

פסוק כ"ג:

ד"ה נדבה תעשה אתו: אע"פ שהם מומין נראים הרבה ויחשוב החושב שאפילו לבדק הבית אינן ראויים אמר שלנדבת בדק הבית הם ראוים כמו שבא בקבלה מאחר שאין למזבח חלק בהם ואין קדושה עליו אלא קדושת דמים שימכר ויצא לחולין.

פסוק כ"ד:

ד"ה ומעוך וכתות: אחר שדיבר במומים המקריים אשר עניינם בקדשים בלבד שאסור להקריב בעלי מומין למזבח ולהטיל בהם מום אחר הקדשן, דיבר על מומים מלאכותיים שאסור להטילם אפילו בבהמת חולין.

פסוק כ"ה:

ד"ה ומיד בן נכר לא תקריבו: אע"פ שקיבלו מהם נדרים ונדבות לא קיבלו מהם בעלי מומין אפילו ע"י סירוס אע"פ שהיו הסריסים בבהמות משובחים אצלם ושאין בזה משום הקריבהו נא לפחתך והטעם שלא יהיה הסריס ראוי למזבח הוא.

ד"ה כי משחתם בהם מום בם: שאף על פי שהוא מום שבסתר הוא משחיתם משלימותם המכוון והוא שיוכל להוליד בדומה.

פסוק כ"ז:

ד"ה שור או כשב: אחר שהזכיר כל מיני המומים בקדשים והרחיק אותם מן המזבח אע"פ שלפעמים יהיה התמים שוה סלע והבעל מום שוה שתים לגדלו ושמנו ושלפעמים יהיה מום נחשב עלוי למנחת מלך בשר ודם וזה כי הצור תמים פעלו חפץ בתמימות ושלמות הנקרב והמקריב שיהיה הנקרב על שלימותו הטבעי והמקריב על שלמותו האלהי להדמות ליוצרו כפי האפשר, אמר שכמו כן בענין גבול הזמנים שהגביל עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע.  והזכיר איסור מחוסר זמן ואיסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד ואיסור מחשבת חוץ לזמנו אפילו בקדשים קלים. והזכיר התודה שאע"פ שהיא מכלל השלמים הוגבל זמנה ליום ולילה אחד בלבד ולא לשני ימים ולילה כשאר השלמים.

פסוק ל"ב:

ד"ה ולא תחללו: ומאחר שאתם רואים את פעולתי על זה השלמות, אם כן אתם המקודשים ללכת בדרכי אל תחללו את שם קדשי בפעולות חסרות ומגונות, כענין ויבא אל הגוים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי.

ד"ה ונקדשתי בתוך בני ישראל: לעשות עמהם נפלאות כמו שנדרתי באמרי הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות והטעם בזה כי אמנם אני ה' מקדשכם.

1.

פסוק י"ח "לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם" באר את ההבדל שבין שני סוגים אלה לפי רש"י, פסוק י"ח: ד"ה נדריהם: (חולין ב') הרי עלי. ד"ה נדבותם: הרי זו. עיין גם רמב"ן: ד"ה לכל נדריהם ולכל נדבותם: נדריהם, האומר הרי עלי. נדבותם, האומר הרי זו. לשון רש"י. והנראה בעיני, בעבור שאמר הכתוב (פסוק כ"א) לפלא נדר או לנדבה, וכן יאמר בכל מקום בפרשת נסכים (במדבר ט"ו ג' ח'), וכן כי יפליא נדר בערכך נפשות (להלן כ"ז ב'), וכן בפרשת נזיר (במדבר ו' ב'), כי הנדר הוא הבא על דבר שיפלא ממנו, שידור לה' בצר לו אם תעשה עמי להפליא להצילני מן הצרה הזאת אביא עולה או שלמים, כענין וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי (בראשית כ"ח כ'), וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן (במדבר כ"א ב'), וידרו נדרים (יונה א' ט"ז), וכן כולם. ורבותינו אמרו (קנים פ"א מ"א) אי זהו נדר, האומר הרי עלי עולה. נדבה, האומר הרי זו עולה. ומה בין נדר לנדבה, נדר - מת או נגנב חייב באחריותו וכו', להגיד החילוק שביניהם. כי דרך הנודרים בצרתם לאמר אם יהיה אלהים עמדי בזה עלי לעשות עולה או זבח, וזה לא יקרא נדבה סתם, ואשר יפרישו ויתן מיד הוא נדבה, כי בעת המתן נדבה רוחו אותו. והנה אמר הכתוב כי בין שיקריב עולה או שלמים אשר נדר על צרתו או שיקריב אותם בנדבת רוחו, יהיה תמים, אולי נחשוב כי הנדר ראוי להיותו תמים יותר מן הנדבה. וזה טעם הכתוב.

2.

פסוק כ"ב "עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַה'..." רש"י: ד"ה שבור: לא יהיה. למה לו לרש"י להוסיף את המילים האלה?

פסוק י"ט

"לִרְצֹנְכֶם"

 פסוק כ"ט

"לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ"

מלבי"ם, (ויקרא סעיף כ"ו):

הרצון יבוא בעברי על שתי כוונות:
א: על הפיוס, שיתרצה ויתפייס על החטא. כמו (ישעיה מ') כי נרצה עונה.
ב: על החפץ בדבר מה.

לפי איזה משני המובנים מפרשים המפרשים הבאים את מקומנו, ומה נימוקיהם?

רש"י, פסוק י"ט:

ד"ה לרצונכם: הביאו דבר הראוי לרצות אתכם לפני שיהא לכם לרצון. אפיישמנ"ט בלע"ז. ואיזהו הראוי לרצון.

ועיין גם פרק י"ט פסוק ה':

ד"ה לרצונכם תזבחו: תחילת זביחתו תהא על מנת נחת רוח שיהא לכם לרצון, שאם תחשבו עליו מחשבת פסול לא ירצה עליכם לפני.

דברים פרק ל"ג פסוק ט"ז:

ד"ה רצון: נחת רוח ופיוס. וכן כל רצון שמבקרא.

ראב"ע, פרק י"ט פסוק ה':

ד"ה וטעם לרצונכם: שיביאו הזבח ברצונם ולא בהכרח.

רמב"ן, פרק י"ט פסוק ב':

ד"ה אל כל עדת בני ישראל: ... ואמר וכי תזבחו זבח שלמים, כי אחרי שאסר הזביחה וכל עבודה לאלילים ולאלהי מסכה וריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד, אמר כי כאשר תזבחו לשם לא תזבחו לו אלא לרצונכם, שתהיה עבודתכם לרצון לפניו וירצה בכם כעבד יתרצה אל אדניו בעשותו כל אשר יצונו, כלשון, ונרצה לו לכפר עליו (לעיל א' ד'), ואור פניך כי רציתם (תהלים מ"ד ד').

חזקוני:

תנו רצונכם בו שלא תהיו צרי עין במה שתקריבו לפני הקב"ה, לפי שיש בני אדם שאינם מקריבים מן הלב אלא מתוך שרואים בני אדם חבריהם עושים ויש להם בושת אם לא יעשו כך.

העמק דבר:

לרצונכם, היינו שיגיע על ידי זה הפקת רצון מאת ה'.

פסוק כ"ז

"שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ..."

פסוק כ"ח

"וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד"

ויקרא רבה כ"ז:

ושור או שה אותו ואת בנו... אמר ר' ברכיה בשם ר' לוי: כתיב (משלי י"ב) "יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי". "יודע צדיק נפש בהמתו" - זה הקב"ה שכתוב בתורתו (דברים כ"ב): לא תקח האם על הבנים, "ורחמי רשעים אכזרי" – זה סנחריב שכתוב בו (הושע י') אם על בנים רוטשה.
דבר אחר: "יודע צדיק" – זה הקב"ה, שכתוב בתורתו "שור או כבש או עז כי יולד והיה שבעת ימים...", "ורחמי רשעים אכזרי" זה המן הרשע דכתיב (אסתר י'): "להשמיד להרוג ולאבד".
אמר רבי לוי: אוי להם לרשעים שהם מתעסקים בעצות על ישראל וכל אחד ואחד אומר: עצתי יפה מעצתך. עשו אמר: שוטה היה קין שהרג את אחיו בחיי אביו, ולא היה יודע שאביו פרה ורבה? אני אינו עושה כן, אלא (בראשית כ"ז) יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה... פרעה אמר: שוטה היה עשו שאמר: יקרבו ימי אבל... ולא היה יודע שאחיו פרה ורבה בחיי אביו? אני איני עושה כן, אלא עד דאינון דקיקין לתות כרסיה דאמהון (=קטנים תחת כסא המשבר של אמם) אנא מחנק יתהון (אחנוק אותם), שנאמר (שמות א): "וראיתם על האבנים... כל הבן הילוד היאורה...". המן אמר: שוטה היה פרעה שאמר: "כל הבן הילוד..." ולא היה יודע שהבנות נישאות לאנשים ופרות ורבות מהם? אני איני עושה כן אלא "להשמיד להרג ולאבד... טף ונשים...". ואף גוג ומגוג לעתיד לבוא עתיד לומר כן: שוטים היו הראשונים שהיו מתעסקים בעצות על ישראל, ולא היו יודעים שיש להם פטרון בשמים? אני איני עושה כן, אלא מתחילה אני מזדווג לפטרון שלהם ואח"כ להם! הדא הוא דכתיב (תהילים ב'): "יתיצבו מלכי ארץ... על ה'" אמר לו הקב"ה: רשע! לי באת להזדווג?! חייך שאני עושה עמך מלחמה, הדא הוא דכתיב (ישעיה מ"ב): "ה' כגיבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה" וכתיב (זכריה י"ד): "ויצא ה' ונלחם בגויים ההם", מה כתיב תמן? "והיה ה' למלך על כל הארץ".

1.

מה בין דיבורו הראשון של ר' ברכיה ובין דיבורו השני? למה בחר ב"דבר אחר" את פסוק פרשתנו על הפסוק (דברים כ"ב) לא תקח האם...?

2.

מה בא מדרשו של ר' לוי ללמדנו בשעה זו?

פסוק כ"ח

"וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ..."

רמב"ן, דברים פרק כ"ב פסוק ו':

ד"ה כי יקרא קן ציפור: גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כ"ב כ"ח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאלו יכרית המין ההוא.
וכתב הרב במורה הנבוכים (ג' מ"ח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדיבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם. ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה.
ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר...לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מידת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו (קידושין פ"ב ע"א) טוב שבטבחים שותפו של עמלק.
והנה המצוות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המידות הטובות. וכן יקראו הם, כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה, גזירות, כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו') במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות, אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות, כך אמר הקב"ה קיבלתם מלכותי, אנכי ה' אלהיך (שמות כ' ב'), קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו' (שם פסוק ג').
אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצוה סוד, אמר רבי רחמאי מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב, אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה בינה שנקראת אם העולם דכתיב (משלי ב' ג') כי אם לבינה תקרא. מאי ואת הבנים תקח לך, אמר רבי רחמאי אותם בנים שגדלה ומאי ניהו שבעת ימי הסוכה ודיני שבעת ימי השבוע וכו'. והנה המצוה הזאת רומזת לענין גדול, ולכך שכרה מרובה למען ייטב לך והארכת ימים.

רמב"ם, מורה נבוכים ג' מ"ה:

ואמנם מצוות שחיטת בהמה היא הכרחית, מפני שהמזון הטבעי לבני אדם הוא מן הזרעים הצומחים בארץ ומבשר בעלי חיים, והטוב שבבשר הוא מה שהותר לנו לאכלו - וזה מה שלא יסופק בו רופא. וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים, כיוונה התורה לקלה שבמיתות, ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה, ולא יחתוך מהם אבר - כמו שביארנו. וכן אסר לשחוט 'אותו ואת בנו ביום אחד' - להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר פועל הכוח המדמה, הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם. והיה זה הדין מיוחד ב'שור ושה', מפני שהם - מותר לנו אכילתם מן הביתיות הנהוג לאכלם, והם אשר תכיר מהם האם מן הולד.

1.

מהו טעם אסור "אותו ואת בנו" לפי הרמב"ם, ומהו לפי הרמב"ן?

2.

מהן טענות הרמב"ן נגד הרמב"ם?

פסוק ל"ב

"וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם"

ספורנו:

ד"ה ולא תחללו: ומאחר שאתם רואים את פעולתי על זה השלמות, אם כן אתם המקודשים ללכת בדרכי אל תחללו את שם קדשי בפעולות חסרות ומגונות, כענין ויבוא אל הגוים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי.

רש"י:

ד"ה ולא תחללו: לעבור על דברי מזידין. ממשמע שנאמר ולא תחללו, מה תלמוד לומר ונקדשתי? מסור עצמך וקדש שמי. יכול ביחיד? תלמוד לומר בתוך בני ישראל. וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס שנאמר (דניאל ג') והן לא ידיע להוא לך מלכא וגו' מציל ולא מציל ידיע להוא לך וגו'.

רמב"ן:

ד"ה ונקדשתי: וטעם ונקדשתי בתוך בני ישראל, על דעת רבותינו (תו"כ פרק ט' ד') מצות עשה, שנקדש את שמו במצות ליהרג עליהן ולא נעבור, וזה טעם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, שהוא טעם יכלול כל המצוות, שראוי לקדש שמו עליהם בעבור שאנחנו עבדיו אשר גאלנו ממצרים.

במה נוטה ספורנו מפירוש חז"ל אשר בעקבותיהם מפרשים רש"י ורמב"ן?