הנקמה במדין

פסוקים א'-ב'

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים"

פסוק ג'

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר... לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן"

רבים מן המפרשים תמהו, מה ראה משה רבנו לשנות מדברי ה' שנאמרו לו.

עיין:     

רש"י:

ד"ה נקמת ה': שהעומד כנגד ישראל כאלו עומד כנגד הקב"ה.

במדבר רבה כ"ב:

הקב"ה אמר "נקמת בני ישראל" ומשה אמר "נקמת ה'"? אמר הקב"ה להם: דין שלכם מתבקש, שגרמו לי להזיק לכם. אמר משה: ריבון העולמים!  אם היינו ערלים או עובדי עבודה זרה או כופרי מצוות לא היו שונאים אותנו, ואינם רודפים אחרינו אלא בשביל תורה ומצוות שנתת לנו, הילכך הנקמה שלך, "לתת נקמת ה' במדין".

1.

הגדר את המושג "נקם" לפי המדרש הזה.

2.

היש הבדל בהוראת הפועל "נקם" אם הוא בבנין קל, ואם בבנין התפעל?

3.

אם כן, הגדר את ההבדל ונמק אותו על סמך ראיות מן המקרא (עיין גם לקמן שאלה ו').

4.

עד כמה מזדהית תשובת רש"י עם תשובת המדרש?

5.

שאלת בקיאות: היכן מצינו רעיון זה (המובע במדרש), בנ"ך, בדברי חז"ל, ברש"י?

6.

כיצד אפשר לתרץ את הקושי הנ"ל בדרך הפשט?

1) פסוק ב' ד"ה מאת המדינים: ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יראים מהם שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא (דברים ב') אל תתגר בם מלחמה, אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם.	מה ראיה בפסוק "אל תתגר בם מלחמה" (דברים ב' ט') לדברי חז"ל שהיו ישראל שוללים אותם ולהסברת יראתם של המואבים?
2) פסוק ג' ד"ה וידבר משה: (ספרי) אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר.	מניין לחז"ל שעשה בשמחה, ומה בפסוקנו הביאם לומר כך?
3) פסוק ו' ד"ה אותו ואת פינחס: מגיד שהיה פינחס שקול כנגד כולם.	מניין? מה קשה בפסוק?
4) פסוק ח' ד"ה חמשת מלכי מדין: וכי איני רואה שחמשה מנה הכתוב? למה הוזקק לומר חמשת? אלא, ללמדך ששוו כולם בעצה והושוו כולם בפורענות. בלעם הלך שם ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו (ספרי) ויצא ממדין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה, אמר להם: אם כשהייתם ששים רבוא לא יכולתם להם, ועכשיו בי"ב אלף אתם באים להלחם? נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו.	באר את דברי רש"י האחרונים החל מן "נתנו לו שכרו..."
5) פסוק ח' ד"ה בחרב: הוא בא על ישראל והחליף אומנתו באומנותם, שאין נושעים אלא בפיהם ע"י תפילה ובקשה, ובא הוא ותפש אומנותם לקללם בפיו. אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות שבאין בחרב שנא' (בראשית כ"ז) ועל חרבך תחיה.	בעל "נפש הגר", (פירוש על תרגום אונקלוס) מקשה: לכאורה קשה, מה קושי הרגיש בזה רש"י שהוכרח להביא זאת הדרשה. והרא"ם והגור אריה תירצו: דאם לא כן: "בחרב" למה לו, והלא דיו באמרו ואת בלעם...הרגו? אך עדיין יקשה, שכתוב כמה פעמים בתורה "בחרב", "לפי חרב" (במדבר כ"א כ"ד) ולא דרש כלום? נסה לתרץ!

פסוק ה'

"וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף..."

תרגום אונקלוס:

ואתבחרו.

רש"י:

להודיעך שבחן של רועי ישראל, כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו. במיתתו מה הוא אומר (שמות ט"ז) עוד מעט וסקלוני, ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין - לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן.

רשב"ם:

בעל כרחן. לפי שאמר הקב"ה ואחר תאסף אל עמך. מדרש אגדה.

אברבנאל:

להגיד טעם היות ההליכה למלחמה סכנה רבה, הנה בחורי ישראל התנדבו בעצמם ולא באונס והכרח ולא על פי גורל, אבל ברצון נפשם – הם עצמם נמסרו להיות האלף למטה.

שתי דעות למפרשים בפירוש המילה "וימסרו", איזו מהן מתאימה יותר לרוח הלשון?

פסוק ו'

"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה... וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ"

למה נזכר במקומנו בפירוש שלקחו איתם את כלי הקודש והחצוצרות התרועה, ולא נכתב במלחמות הקודמות בפרשת חוקת? (לעניין החצוצרות עיין במדבר פרק י' פסוק ט').

פסוק ו'

"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ"

רמב"ן:

ד"ה וישלח אותם משה: לא שלח שם כל עם הצבא, ואף על פי שהיו המדינים עם רב והערים בצורות גדולות מאד. והטעם, כי הנכשלים בבנות מואב היו רבים ואינם ראויים לנקמת ה', על כן בחרו אנשים צדיקים וידועים לשבטיהם.

על איזו תמיהה עונה הרמב"ן בדבריו אלה?

1.

פסוק ב' "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"  אונקלוס: אתפרע פורענות בני ישראל. למה לא תרגם כאן כמו שתרגם שמות כ"א כ' "נקם ינקם" – אתדנא יתדן?

2.

פסוק ג' "נִקְמַת ה'" אונקלוס: פורענות דין עמא דה'. מה ראה להוסיף כמה מילים?