בחירת ישראל

פסוק ו'

"בְּךָ בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה"

עיין ספורנו,  שמות פרק י"ט פסוקים ה'-ו':

ד"ה והייתם לי סגולה: אף על פי שכל המין האנושי יקר אצלי מכל יתר הנמצאים השפלים, כי הוא לבדו המכוון בהם, כאמרם ז"ל (אבות) חביב אדם שנברא בצלם - מכל מקום אתם תהיו לי סגולה מכולם.

ד"ה כי לי כל הארץ: ההבדל ביניכם בפחות ויתר הוא, כי אמנם לי כל הארץ, וחסידי אומות העולם יקרים אצלי בלי ספק.

ד"ה ואתם תהיו לי: ובזה תהיו סגולה מכולם, כי תהיו ממלכת כהנים, להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כולם בשם ה', ולעבדו שכם אחד, כמו שיהיה ענין ישראל לעתיד לבוא, כאמרו ואתם כהני ה' תקראו, וכאמרו כי מציון תצא תצורה.

פסוקים ז'-ח'

"לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם"

אברבנאל, מקשה:

וכי יעלה על הדעת שהיה צריך המון רב לעשות מלאכתו או ללחום מלחמותיו לשיאמר "לא מרובכם חשק..." ועוד: כי מה עניין אמרו: "כי מאהבת ה' אתכם", והנה החשק והאהבה דבר אחד - לולא שהאחד מופלג מהשני – ואיך יאמר: "לא מרובכם חשק ה' בכם, אלא בעבור שאהב אתכם" - ויהיה אם כן הסיבה והמסובב דבר אחד?

עיין התשובות הבאות:

רש"י, פסוק ז':

ד"ה לא מרובכם: כפשוטו. ומדרשו: לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה לפיכך חשקתי בכם.

ד"ה כי אתם המעט: הממעטין עצמכם, כגון אברהם שאמר (בראשית י"ח) ואנכי עפר ואפר, וכגון משה ואהרן שאמרו (שמות ט"ז) ונחנו מה. לא כנבוכדנצר שאמר (ישעיהו י"ד) אדמה לעליון, וסנחריב שאמר (שם ל"ו) מי בכל אלהי הארצות, וחירם שאמר (יחזקאל כ"ח) אני מושב אלהים ישבתי.

מקור דברי רש"י חולין פ"ט א':

אמר להם הקב"ה לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני: נתתי גדולה לאברהם ואמר (בראשית י"ט) "אנכי עפר ואפר", למשה ולאהרן – אמרו (שמות ט"ז ז') "ונחנו מה?" לדוד – אמר (תהילים כ"ב): "אנכי תולעת ולא איש".

רשב"ם:

ד"ה לא מרובכם: אנש"י לב"ב יבינ"ו ויתמה"ו וכי משה רבנו היה סבור שישראל היו טועים בזה הדבר שיהיו מרובים מכל האומות שבעולם שהוצרך לאמר לא מרובכם? ועוד, שאמר חשק ה' בכם: וכי בשביל שהם מרובים יאהב ה' אותם?
אלא כך פירושו: לפי שאמר למעלה ונשל גוים רבים מפניך החתי וגו' שבעה גוים רבים ועצומים ממך, ושמא תאמרו אנו מרובים מאותן שבע עממים ובעוצם ידינו נגרש אותם - לא מרובים אתם מכל אותן שבעה עממים. ולא מרובכם חשק ה' בכם לבער אותם אלא אתם המעט מכל אותם עממים. אלא מאהבת ה' אתכם בשביל שבועתו לאבותיכם "ונשל אותם מפניך".

רמב"ן:

ד"ה וטעם חשק: שנקשר עמכם בקשר אמיץ שלא יפרד מכם לעולם, מלשון וחשוקיהם כסף (שמות כ"ז י'). ויבחר בכם, מכל העמים שתהיו אתם סגולה ונחלה לו, כי הבחירה בכל מקום ברירה מן האחרים.
ואמר הטעם, כי מאהבת ה' אתכם בחר בכם, שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים. ולא הזכיר בזה טעם מן הבחירה, כי הנבחר לאוהב היודע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו, וישראל ראויים לכך מכל עם, כמו שאמרו (ביצה כ"ה ע"ב) שלשה עזים הם ישראל באומות, כי יעמדו לו בנסיונות, או יהודאי או צלוב (שמות רבה מ"ב ט').
וטעם בכם, בעבור אבותיכם, שהגיע עניינם עד שנשבע להם כדי שלא יגרום החטא ותבטל הבטחתם, ועל כן הוציא אתכם מארץ מצרים ביד חזקה. ויפדך, רמז שהכה אותם תחתיך, כענין שנאמר (ישעיה מ"ג ג') נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך

פרק ט' פסוק ד':

ד"ה לא תאמר בלבבך: אחרי שהזהיר שלא תחשוב "כוחי ועוצם ידי עשה לי", רק שתדע כי הנצוחים במלחמה השם נתן להם הכח ההוא, והתקיפים שבהם והערים הבצורות אשר תלכדו, השם בכבודו עשה לכם כן בנס מפורסם מאתו, חזר והזכיר לא תחשוב כי עשה ה' עמך כל זה בצדקתך, כי לא עשה לכם כן רק ברשעת הגוים האלה.
והנה זה טעם באבדן הגוים ההם, ולא נתן להם טעם ברשת ישראל את הארץ. על כן חזר וביאר: לא בצדקתך שתהיה צדיק במעשה, ולא אפילו בלב ישר שהיה לך, רק ברשעת הגוים אבדו הם, ובעבור שבועת אבותיך ירשת אותה הארץ, כי אין החטא שלך יכול לבטל המתנה שנתן לאבותיך כי בשבועה נתנה להם. ורש"י כתב אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגוים גרמה לי, לא בצדקתך. ואיננו נכון.
ויש על השואל לשאול, שהרי אמר (לעיל ז' ח') כי מאהבת ה' אתכם, והנה הם אהובים למעלה, והשם לא יאהב רק את הטובים, כי רשע ואוהב חמס שנאה נפשו, אם כן גם בצדקתם ירשו ארץ. והתשובה, כי שם ידבר עם ישראל בכללם, וכאן יוכיח הדור ההוא שהיו ממרים את ה' מיום היותם במדבר.
וטעם ולמען הקים את הדבר: שאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ודור רביעי ישובו הנה (בראשית ט"ו ט"ז).

ר' יוסף אלבו, ספר העקרים מאמר ג' פרק ל"ז:

ולהורות שאהבת ה' יתברך אל ישראל יותר מכל אומה ולשון אינה כאהבת ההדמות (והיא באשר ישתוו האוהבים בעניין מה או בשלמות או בקבלת תועלת... או שיתענג כל אחד מהם בחברו...) ולא כאהבה טבעית (והיא אהבת המוליד לולד לפי שהוא חלק ממנו, או אהבת האומן למלאכה אשר טרח והשתדל בהמצאתה...).
אבל אהבה בחיריית נמשכת אל רצון האוהב בלבד בלי שום טעם, יכנה הכתוב אהבת ה' יתברך אל ישראל בשם "חשק". אמר: "חשק ה' בכם ויבחר בכם". ושם "חשק" יאמר על הפלגת האהבה בלי טעם, כמו שאהבת האיש אישה מיוחדת מזולתה, אף על פי שהיא (=הבלתי חשוקה) נאה מזולתה, יקרא חשק – להיותה בלי טעם, אמר הכתוב (בראשית ל"ד) "שכם בני חשקה נפשו בבתכם", כלומר, אף על פי שהוא מוצא אחרת נאה הימנה. וכן אהבת ה' יתברך את ישראל היא כחשק בלי טעם.
וכל ספר שיר השירים מיוסד על חיקוי זה החשק אשר בין ה' וכנסת ישראל כדוד החושק עם הרעיה בלי טעם. ולזה הוא שקרא הכתוב את האהבה הזאת סגולה. אמר: "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה וגו וגו'". וביאור זה, כי כמו שהסגולה תמצא דבקה במין לא תפרד ממנו ואינה נמצאת בו, לא מצד הכמות ולא מצד האיכות, כן האהבה הזאת עניין סגולה, דבק באומה לא מצד הכמות: "כי לא מרבכם מכל העמים..." , וגם לבאר שלא הייתה מצד האיכות אמר במקום אחר (ט' ד) "לא בצדקתך וביושר לבבך וגו'" , כי עם קשה עורף אתה. אבל האהבה הזאת היא כחשק בלי טעם אלא ענין נמשך לרצון החושק בלבד.

1.

מה עונים לשאלה הראשונה חז"ל (רש"י) ורשב"ם?

2.

מה עונים לשאלה השנייה רמב"ן והעיקרים? היש הבדל בין תשובת שניהם, או התכוונו שניהם לתשובה אחת?

------------------------------------------------------------------------------------

הערה להבנת הרמב"ן: במילים "כמו שאמרו" התכוון לשמות רבה מ"ב ט':

שלושה עזים הם, עז שבחיות - כלב, בעוף - תרנגול, ובאומות - ישראל.
א"ר יצחק בר רדיפא בשם ר' אמי: אתה סבור שהוא לגנאי, ואינו אלא לשבחן (של ישראל). "או יהודי או צלוב"! (=אלה דברי הישראלי בעמדו בניסיון ובמסרו נפשו למיתה על קידוש השם.)