דברי משה לפני מותו

פסוק א'

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"

ראב"ע:

ד"ה וילך: הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת שלא יפחדו, וחיזק לבם בדברי יהושע. על כן כתוב אחריו: ואתה תנחילנה אותם.

1.

אברבנאל, מקשה: הנה קודם לזה כתוב (כ"ט א'): "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר להם אתם ראיתם..." והמשך אחריו פרשת נצבים (כ"ט ט'): "אתם נצבים..." וכל דברי הברית והרי כולם היו לפניו באותו פומבי, ואיך אם כן אמר כאן שהלך משה לדבר אליהם? כי כיוון שהיו כולם מקובצים יחד לעניין הברית היה לו לדבר אליהם שם ולא יצטרך ללכת לכל שבט ושבט לדבר אליהם? נסה לענות על שאלתו.

2.

שד"ל: "וילך" כמו (בראשית כ"ו י"ג) וילך הלך וגדל, (שמות י"ט י"ט) ויהי קול השופר הולך וחזק (שופטים ד') ותלך יד בני ישראל הלך וקשה (יונה א') כי היה הולך וסוגר עליהם (ירמיהו כ"ט י"ב) וקראתם אותי והלכתם והתפללתם אלי. כיצד מפרש שד"ל את פסוקנו, ובמה הוא שונה מן הפירוש הרגיל?

פסוק ב'  

"לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא"

רש"י:

ד"ה לא אוכל: יכול שתשש כוחו? תלמוד לומר: לא כהתה עינו ולא נס לחה. אלא מהו לא אוכל? איני רשאי, שניטלה ממני הרשות וניתנה ליהושע.

ראב"ע:

ד"ה לצאת ולבוא: במלחמה. והטעם, כי אילו לא הייתי מת עתה אין בי יכולת להלחם, ואין לכם צורך למי שיעזור אתכם כי השם ישמיד הגוים, גם יהושע, והעד, מה שראיתם בעיניכם במלחמת סיחון ועוג.

רמב"ן:

וזה לנחם אותם על עניינו, כלומר: אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני, ועוד כי השם ציווני שלא אעבור שם. ואל תפחדו ואל תיראו, כי ה' יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי, ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי. ואף על פי שמשה רבנו היה בתקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב (להלן ל"ד ז') לא כהתה עינו ולא נס לחה, אמר להם כן לנחמם. ורש"י כתב, לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפי שה' אמר אלי לא תעבור את הירדן. ואינו נכון. ועל דעת ר"א, לצאת ולבוא למלחמה כי חלשו כחותיו בזקנותו. וגם זה איננו נכון.
ורבותינו אמרו (סוטה י"ג), מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה. והיה זה במעשה נס, שלא ידאג לתת גדולה ליהושע בפניו.

ספורנו:

ד"ה לא אוכל עוד לצאת ולבוא: וגם אם הייתי חי לא הייתי יכול לצאת ולבוא לפניכם בזקנתי.

מה עונים לשאלת רש"י המפרשים רש"י, ראב"ע, רמב"ן, ספורנו?

מה הקשר? 1. בין מחציתו הראשונה של פסוק ב' (בן מאה... לצאת ולבוא) ובין השנייה (וה' אמר... הירדן הזה). 2. בין מחציתו הראשונה של פסוק ג' (ה' אלוקיך הוא עובר...) למחציתו השנייה (יהושע הוא... כאשר דבר ה').

1) פסוק ב' ד"ה לא אוכל עוד לצאת לבוא: יכול שתשש כחו? תלמוד לומר: לא כהתה עינו ולא נס לחה. אלא מהו לא אוכל? איני רשאי, שניטלה ממני הרשות וניתנה ליהושע. ד"ה וה' אמר אלי: זהו פירוש לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפי שה' אמר אלי. ד"ה אנכי היום: ...דבר אחר: לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה.	מהם הפירושים השונים בהם מפרש רש"י את הביטי "לא אוכל", מה ההבדל ביניהם, ומדוע לא הסתפק בפירוש הראשון?
2) פסוק ו' ד"ה לא ירפך: לא יתן לך רפיון להיות נעזב ממנו. ועיין גם פרק ד' פסוק ל"א: ד"ה לא ירפך: מלהחזיק בך בידיו. ולשון לא ירפך לשון לא יפעיל הוא לא יתן לך רפיון לא יפריש אותך מאצלו וכן אחזתיו ולא ארפנו (שיר השירים ג') שלא ננקד ארפנו כל לשון רפיון מוסב על לשון מפעיל ומתפעל כמו (מלכים ב' ד') הרפה לה תן לה רפיון (דברים ט') הרף ממני התרפה ממני.	רש"י ראה בדבריו אלה להשמיענו שלא נפרש בדרך אחרת האפשרית כאן. מהו הפירוש השני האפשרי כאן, מדוע אין לקבלו?
3) פסוק ז' ד"ה כי אתה תבוא: ארי את תיעול עם עמא הדין. משה אמר ליהושע: זקנים שבדור יהיו עמך הכל לפי דעתן ועצתן. אבל הקב"ה אמר ליהושע: כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם. תביא - על כרחם. הכל תלוי בך. טול מקל והך על קדקדן. דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור.	מה קשה לו?
4) פסוק ט' ד"ה ויכתב משה: כשנגמרה כולה נתנה לבני שבטו.	מה קשה לו?

פסוקים י'-י"ג

"וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ"

1.

למה נאמרה מצוות הקהל בפרשה זאת ולא נאמרה במקום אחר יחד עם שאר דיני שמיטה (פרשת בהר או פרשת ראה)?

 

טעם מצוה זו בספר החנוך:

לפי שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה, ובה ייפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכים לחיי עד תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים, על כן בהיות על עיקרן בה, ראוי שיקהלו הכל ביחד בזמן אחד מן הזמנים, לשמוע דבריה ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם אנשים נשים וטף לומר: "מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו"? ותהיה התשובה: "ולשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו" ! ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בליבם חשקה, ועם החשק זה ילמדו לדעת את ה' וישמח ה' במעשיו. וכעניין שכתוב בזאת המצווה "ולמען ילמדו ויראו את ה'".

2.

התוכל למצוא קשר בין טעם המצוה הזו ובין המועד - מוצאי שנת השמיטה - שבו יש לקיימה?

3.

היכן מצינו קיום מצוה זו בימי בית ראשון?